מאמר זה הוא המאמר התשיעי בסדרת מבוא לפסיכואנליזה, אם טרם עשיתם זאת, מומלץ להתחיל בפרקים הקודמים.
במהלך הקריירה המעשית והתיאורטית שלו התחיל פרויד לראות את הנפש האנושית כזירה דינמית של ניגודים וקונפליקטים. המודל הטופוגרפי (מודע, סמוך למודע ותת\לא מודע) איננו מודל שיכול להסביר את הניגודים האלו ועל כן פיתח פרויד את המודל המבני (סטרוקטורלי) של הנפש.
ההתייחסות אל האדם כאל זירה של מאבק בין שתי רשויות (חיובית ושלילית) בשום אופן אינה חידוש של פרויד והיא מוכרת כבר מהדת הזורואסטרית מפרס של המאה החמישית לפני הספירה. גם ביהדות (החז"לית ואילך, אולי בהשפעת הדתות הגנוסטיות של ראשית הספירה ששאבו השראה מזרתוסטרא) אנחנו מכירים את הדיון ביצר הטוב מול יצר הרע כשני כוחות הקיימים באדם שהאחד מתייחס אל תאוותיו ואילו השני להתגברות עליהן על ידי מוסר, חוכמה וחוקים. עוד אדם שהתייחס אל זרתוסטרא היה פרדריך ניטשה שתיאר שני יסודות מנוגדים שנאבקים זה בזה בנפש האדם – הדיוניסי והאפולוני. היסוד הדיוניסי (דיוניסוס, אל היין, הטבע, הפריון ולעיתים השגעון) הוא על פי ניטשה היסוד היצרי וה"חייתי" באדם שקשור בטבע ובמיניות. לעומתו, היסוד האפולוני (אפולו, אל השמש, החוכמה הנבואית, הרפואה והאמנות), הוא היסוד השכלי המחושב והשקול. התיאוריה של פרויד מזכירה את זו של ניטשה, אלא שהפעם יש לה מבנה טריאדי (תלת-מרכיבי) ולא דואלי של "איד", "אגו" ו-"סופר אגו".
האיד (או הסתמי) בתיאוריה של פרויד הוא "כל אשר ילוד אישה מביא עימו מלידה", דהיינו, כל היסודות בנו שמקורם בטבע הביולוגי שלנו (הכולל ירושה אבולוציונית שנמשכת עוד מהימים בהם היינו לטאות). אלו הם הדחפים הפרימיטיביים ביותר שכוללים פחות או יותר מין, אוכל והשרדות. האיד של פרויד מנותק מהמציאות ותובע סיפוק מיידי של צרכיו, הוא אינו נשמע להגיון ולא לתכתיבים חברתיים. האיד נענה למה שפרויד כינה "עקרון העונג" שכל תכליתו היא להגביר את ההנאה ולהמנע מסבל.
האגו (או האני) בתיאוריה של פרויד אינו יסוד מולד אלא אחד שמתפתח החל מגיל שנתיים לערך כאשר צרכיו של האיד נתקלים במציאות שמגבילה אותם. האגו מציית ל"עקרון המציאות" שהוא הכורך הנכפה על הנפש לאזן בין דחפיה ובין האמצעים העומדים לרשותה על מנת לספקם. האגו, למשל, כולל את היכולת לדחות סיפוקים מידיים על מנת להבטיח אותם בטווח הארוך (למשל: חיזור). האגו לא מבטל את היצרים של האיד אלא רק "מנהל" אותם בצורה שקולה יותר שנענית לתכתיביו של ה"סופר אגו" (להלן). במסגרת המודל המבני של פרויד, האגו הוא היסוד המודע באדם ומקום התרחשותם של התהליכים המנטליים הנגישים להכרה.
הסופר אגו (או אני עליון) של פרויד הוא המפגש וההפנמה של ערכי החברה והמוסר החיצוניים לאדם (נקרא גם עקרון המוסר). הסופר אגו הוא במידה רבה "מי שאני אמור להיות" שקשור ב-"מי שמצפים ממני להיות". האגו צריך להתמודד מצד אחד עם האיד החייתי ומצד שני עם הסופר-אגו המוסרני שמכתיב כללי התנהגות מסוימים ונותן עונשים בצורת תחושות אשמה בעוון הפרה שלהם.
חשוב לציין ולהבין כי המודל המבני של פרויד ממלא תפקיד חשוב בתהליך ההתפתחות ובמשבר האדיפלי שכן האיד מטבעו נקשר יותר באם בעוד שהאגו והסופר-אגו נקשרים בדמות האב. על ידי התגברות על משבר אדיפוס הילד עוזב את "ממלכת האם" ונכנס אל הסדר התרבותי המיוצג על ידי האב. גם כאן לא ממציא שום דבר חדש שכן אנחנו מכירים היטב את השיח אודות "אמא אדמה" (דהיינו הטבע) ואבא שיושב במרומים ומכתיב לנו מי ומה אנחנו אמורים להיות.
למאמר הקודם: פרויד ותסביך אדיפוס
למאמר הבא:
לכל סדרת המאמרים מבוא לפסיכואנליזה
לקריאה נוספת:
