סיכום זה הינו חלק מסיכומי הקורס הפסיכולוגיה של השואה.
המפלגה הנאצית עלתה לשלטון ב- 33 לאחר בחירות דמוקרטיות. היה איזשהו צורך של הגרמנים שהמפלגה ענתה עליו ולכן בחרו בה – הצורך היה לשקם את הדמות שנוצרה לעם הגרמני לאחר מלחמת העולם הראשונה. במלחמה זו הם הפסידו, וכתוצאה מההפסד (שלעצמו היה שורר ומשפיל), נחתם אתם בתום המלחמה הסכם משפיל (הסכמי ורסאי) שכלל תשלום חובות ופיצויים למדינות שסביבן – הסכם זה גרם לגרמנים הרבה כעס, שנאה וגם מצב כלכלי גרוע.
עם עליית הנאצים לשלטון, 1% מכלל תושבי גרמניה היו יהודים (=525,000 יהודים). מדובר על שמנת האוכלוסייה הגרמנית, היהודים היו משולבים היטב בכל שדרות התרבות הגרמנית: עורכי דין, בנקאים, עיתונאים, שחקנים, רופאים וכדומה.
לאט לאט החלו להחקק חוקים שמגבילים את האוכלוסייה היהודית: ראשית, נאסר עליהם להיות עובדי מדינה (עורכי דין, רופאים, עיתונאים..).
במקביל החל תהליך שנקרא "תהליך אריאניזציה" – תהליך בו ניסו להפוך את גרמניה לארית (לפי היטלר, הגזע העליון והטוב ביותר הוא הגזע ה"ארי" – גרמנים, אוסטרים וסקנדינבים). בפועל, המשמעות הייתה ניסיון להוציא את היהודים מחיי הכלכלה בגרמניה – יהודים לא יכולים להיות בעלי עסקים פרטיים אלא אם כן הם מוכרים רק ליהודים.
היהודים הוצגו כ"תת-אדם", אדם שדומה יותר לבעל חיים בעל תכונות שטניות (כמו חזירים, עכברים או חיידקים). התאוריה הייתה שליהודים אין דרך להרגיש רגשות מורכבים, כמו בעלי חיים פשוטים יותר. ב-34 החלו להופיע ברחובות שלטים שאוסרים על יהודים להיכנס למקומות, לעלות על אוטובוסים ואף לשבת על ספסלים מסוימים.
ב- 1935 נחקקו חוקי נירנברג, מטרתם הייתה לעגן בחוק את כל מה שקרה עד אותה תקופה באופן תרבותי אך לא פורמאלי, שמם המלא היה "חוקי נירנברג להגנת הדם הגרמני". חוקים אלו הפכו את היהודים באופן פורמאלי לאזרחים סוג ב', שכמעט ואין להם זכויות. בפני הגרמנים עמדה בעיה מאוד מורכבת – היה צורך להגדיר מישהו יהודי: יהודי מלא הוגדר מי שלפחות 3 מהסבים/סבתות שלו יהודים. כל היתר (שיש להם איזשהו קשר ליהודים – 2 סבים, או אבא יהודי ואימא לא יהודיה) נקראו מישלנגים (יהודי באופן חלקי, בעל דם מעורב), המינימום הנדרש כדי להיות מישלגן היה סב יהודי אחד לפחות.
ב- 1936 התקיימה אולימפיאדת ברלין. אירוע זה מלמד אותנו כמה דברים חשובים על מה חשבו הנאצים על תהליך דחיקת היהודים: סמוך לאולימפיאדת ברלין נעלמו כל השלטים שהגבילו את היהודים, כלפי חוץ = היחס כלפי היהודים השתנה – היטלר עצמו לחץ ידו של יהודי שזכה בפרס באולימפיאדה. זה מעיד שהנאצים ידעו שמה שהם עושים ייתפס באופן מאוד שלילי אצל המדינות מסביב. היה שם משהו לא שלם, שידע שהדבר אסור, ולכן הסתירו אותו. בדיעבד הדבר עודד את התהליך עצמו, כי אנשים לא האמינו שזה המצב (הם הרי היו בגרמניה באולימפיאדה וראו בעצמם). בתום האולימפיאדה הכל חזר לעצמו.
ב- 1938 בוצע סיפוח אוסטריה לגרמניה – המדינות חתמו חוזה, התהליך כונה אנשלוס (ולכן לא כיבוש פורמאלי ממש), והמדינות הפכו "אחיות".
באותה תקופה התחילו לגרש יהודים מגרמניה לכיוון פולין. כתוצאה מהגירוש באוקטובר 1938 התבצע מעשה ייאוש של בחור בשם הרשל גרינשפן שרצח את הנציג הגרמני בשגרירות פריז. הוא עשה זאת מייאוש כתוצאה מכך שבני משפחתו וכ- 800,000 יהודים אחרים גורשו. כתוצאה מהרצח התרחשה בגרמניה הפגנת האנטישמיות הגדולה ביותר עד לאותה תקופה, בלילה שבין ה- 9 ל- 10 בנובמבר 1938 התקיים ליל הבדולח. בלילה זה נותצו ונהרסו 7,000 בתי עסק יהודים. נפגעו בתי כנסת, נשרפו ספרי תורה. אלפי יהודים הוכו ונאסרו, 100 נרצחו. בסוף ליל הבדולח נתבעו היהודים לשלם מיליוני פרנקים לגרמנים כדי לתקן את הנזקים. הטענה היא שהאירוע היה מאורגן מאוד, למרות שהגרמנים ניסו לשוות לאירוע מראה לא מאורגן. זה היה בעצם טקס השפלה פומבי, שהעביר את המסר שהיהודים ומה שקדוש להם לא שווה כלום, והם עוד ישלמו על זה ביוקר. בליל הבדולח עברו הגרמנים על 4 כללים/נורמות שלא עברו עליהם קודם לכן: א. כבוד לרכוש, ב. חסכנות, ג. כבוד לדת, ד. כבוד לשכנים (לא לפגוע במי שאתה מכיר).
מה כל צד למד מהאירוע? ליל הבדולח הראה ליהודים שהם חיים במקום של חוסר ביטחון ושהם יכולים להיות מותקפים בכל רגע. הציבור הגרמני, שנדחף לליל הבדולח, הבין שהשלטון מצפה ממנו להתנגדות פעילה ליהודים. השלטון, מצדו, הבין שבלי "עידוד" הציבור הגרמני לא יפעל ושיש צורך לדחוף אותו קדימה לשם כך.
