דרכי התמודדות על פי אדלר

סיכומים בתיאוריות בקרימינולוגיה: דרכי התמודדות על פי אדלר

מתוך סיכום הקורס תיאוריות בקרימינולוגיה

ההנחה של אדלר היא שכולנו עוברים מצבים לא רצויים- קונפליקט, משבר, אובדן, משברים קשים. כל אחד נוקט בדרך אחרת, ע"פ סגנון החיים שלנו. משהו שאנחנו נוהגים לעשות ואנחנו מאמצים זאת כסגנון.

תלמה ברהב מציעה 4 דרכי התמודדות עם מציאות בלתי רצויה.

לכל אחת מהדרכים יש רווח והפסד והחשוב הוא שנהיה מודעים לרווח ולהפסד. לרוב, איננו עושים זאת. אנחנו מתנהלים מבלי להיות מודעים.

 דרכי התמודדות עם מציאות לא רצויה:

  1. להתנתק, לחתוך:

יש לזה יתרונות. אני במקום קשה, אני מבזבזת אנרגיה על משהו לא מספק. אני מפנה מקום להזדמנויות חדשות. במצב לא רצוי אני סובלת, מרגישה לא טוב ומבזבזת המון אנרגיה, כי אני כל הזמן עסוקה בבעיה. בתוך המצב הלא מספק, אני שואלת המון שאלות ועוסקת בכך ובזה אני פחות פנויה לחברים, לדברים אחרים. בנתק, יש רווחה. זה מפנה לדברים אחרים. עם זאת, להתנתק זה לא פשוט… האם אני יכולה? האם אני רוצה? במצב הלא מספק יש רוגע של שגרה. לא טוב, אבל אני רגילה….

נתק זה אומר- רגשית ונפשית. כי לפעמים אדם מסוגל לעזוב מקום עבודה, קשר אחר, אבל במחשבה והרגש הוא עדיין "תקוע" במצב הקודם.

  1. לקטר:

להתלונן, להאשים. יש לקיטורים רווחים משניים רבים. אני מאשימה מישהו אחר, מתלוננת עליו, מתבכיינת ומה אני…? ברור שאני ה-בסדר, הצודקת, המסכנה, הקדושה ולמרות כל זאת, אני מצליחה, שורדת… קיטורים זה נורא כייף ביחד… הבעיה בקיטורים שהם משאירים אותנו במעגל אינסופי, שלא מסתיים… אישה שמתלוננת על בעלה כשהוא צעיר וזה נגרר גם להמשך… זה מכניס אותנו למצב של "תקיעות". כמה שאני מרגישה צודקת וקדושה זה מצב שוחק. לאורך זמן, זה לא רק שלא מתקדם, זה גם הולך לאחרו. אנשים לא מאבדים תקווה… אין התעסקות בדפוסים, במקור לבעיה. המעגל הזה לא מאפשר מוצא. מה שאני לא אומרת, לא משתנה. אופייני בין ילדים להורים. מה שיביא לשינוי זה אם אחד מהצדדים ישבור את המעגל. בתוך הקיטורים, אני גם מרחיקה. אנחנו לא אוהבים להיות בסביבה מקטרת… זה כבר נמאס… מוביל ל-דווקא, כי זה מעצבן. הקיטורים מעצימים את ההתנהגות השלילית. למצב כשה אין סוף כי לפעמים, טכנית, יש שינוי, אבל כל זמן שהשינוי לא שורשי זה לא ייפתר.

 

הרווחים בקיטורים:

כאשר אני מקטרת אני מרגישה לעצמי צודקת מאוד, מרגישה "מעל" כי אני יודעת וצודקת ובסדר והצד השני, סביר להניח שלא. אולי אם אני אכעס חזק יותר, יחול השינוי. לפעמים, יש לי רווחים משניים: מרחמים עלי, נותנים לי תשומת לב, בעיקר כשזה בצוותא.

ההפסדים בקיטורים:

הרבה תסכול, תחושה של חוסר מוצא. דרך שלא מביאה אותי לשום מקום. תחושה של ייאוש… כך היה וכך יהיה. זו לא תחושה מקדמת או אופטימית. אני מתאמצת אבל נשארת באותו המקום. פעמים רבות, עם השנים, יש שחיקה כי זה מכלה את כוחותינו, אכזבה ולפעמים, הקשר עם האדם השני הופך להיות פחות טוב. כשאנחנו לא מתקדמים, אנחנו הולכים לאחור, נתקעים.

  1. לשנות את המציאות:

לפעמים, אנחנו נחושים מאוד לשנות את פני הדברים. אני לא רוצה רק לקטר אלא להביא לשינוי ואני נרתמת למשימה. למשל: "אני רוצה שהילדה שלי תתחיל לסדר את החדר. זה היעד שלי…" "אני רוצה שיקנו לי משהו ולכן אעשה כך וכך…". בד"כ כשאני יוצאת למשימה כזו, אני צריכה לדעת מה המטרה כדי שאשחה למקום הנכון. המטרה, היעד, צריכה להיות ממוקדת. האמצעים, הדרך, צריכים להיות ברורים. מה אעשה כדי שהדברים יתממשו? יש התנהגויות שחשוב לנו שהצד השני ישנה אותם ולכן, בכל מאודנו, אנחנו נרתמים למשימה ויש לנו סיכוי להצליח. זה אופייני מאוד להורים ולילדים. לשינוי מציאות יש מחירים: אני יכולה להשיג סדר ומשמעת, אך זה יכול להיות במחיר של זה שלא יאהבו אותי, שלא הייתה החלטה דמוקרטית, אלא שהדברים ייעשו בכפייה.

לפעמים, יש הכרח להשתמש בציות וכפייה, בפרט כשהמערכת סמכותית. אנחנו צריכים להכיר בהשלכות ובמשמעויות. אין דיאלוג, אנחנו לא מחנכים לדיאלוג ולשת"פ, דברים שהם חשובים מאוד. צריך לראות מה דומיננטי ומה פחות. ככל שמערכת היחסים פחות קרובה, יש פחות בעיה. עם מורה ותלמיד זה פחות קרוב מאשר הורה וילד. בתור אימא, זה מחיר כבד מידי. למשל: "הילד לא יאהב אותי, אבל העיקר שיסדר את החדר…" יש מערכות שהקרבה נדרשת. יש לתת את הדעת למינונים ולהכיר ברווחים ובהפסדים. באופציה זו אין דיאלוג.

  1. לקבל את המציאות:

אני מבינה אחד מהשניים: או שזו המציאות הקיימת ולא ניתן לשנותה כי לא כל דבר אפשר לשנות או שאני בחרתי לחיות במציאות כזו ואז אני צריכה להתמודד איתה. למשל: אני בחרתי להיות בתוך קשר זוג. כל זמן שהחלטתי שאני נשארת, אני צריכה לקבל את האדם כמו שהוא. אני לא יכולה גם לא להתנתק וגם לקטר… יש לקבל את הבחירה של עצמי. יש מצבים שלא ניתן להתנתק. הורים לא מתגרשים מהילדים שלהם… יש מציאויות שלא ניתנות לשינוי. למשל: מחלות קשות, אנשים שנפטרים ולכן ברוב החיים שלהו יש מציאויות שצריך לקבלן ואם נקבל אותן, נצליח להתנהל בתוכן, נהיה פחות בקונפליקטים ובמריבות עם האחרים. ברגע שאני מקבלת, עברתי שלב אחד כי עכשיו אוכל להתמודד עם המציאות הקיימת בדרך הטובה ביותר והאפקטיבית ביותר עבורי. השלב השני, לנסות להסתכל על הדברים החיוביים, על חצי הכוס המלאה. האם לאדם יש תכונות חיוביות? לפעמים, אנחנו נמצאים במאבק, באכזבה ואנחנו נוטים לראות רק את הצד השלילי של האדם השני. לפעמים, אנשים מגיעים למצב שאנחנו לא רואים שום דבר טוב… ולכן אנחנו צריכים לתרגל את עצמנו לראות דברים טובים… ההמלצה היא להתמקד באדם ולכתוב משהו טוב כל יום אודותיו. יש משהו שנראה אחרת כאשר אנחנו משנים את זווית ההסתכלות. האדם השני מרגיש שאנחנו מסתכלים  על הדברים הטובים או הלא טובים. אדם עלול להסלים התנהגותו או לשפרה- זה תלוי בתצורת היחס שלנו אליו. היחסים יכולים להשתפר או להעכיר. כשאנחנו מחזקים את החיובי, וזה תהליך ארוך, יכול להיות שהאדם יבין שהמעגל נשבר והוא נדרש לתגובה אחרת. זו לא בהכרח תהיה התגובה האופטימאלית, אך התגובה תהיה שונה. בסופו של דבר, יהיה שת"פ. מגיעים למקום עם חוקים וגבולות, אך הוא בריא יותר, מובן יותר, מקובל יותר. ניתן לחשוב על דרכים יצירתיות לצורך שיפור האווירה. צריך לפתור את ההתנהגות ולא לשנות את האדם, בפרט כאשר מדובר באנשים מבוגרים. זה קשה, מתסכל, אנחנו יכולים, אולי, לשנות משהו בעצמנו. התיאוריה הזו מדברת על בחירה. אנחנו בוחרים להתמודד עם דברים בצורה מסוימת. אנחנו בוחרים להתייחס לדברים בדרך מסוימת ולהתייחס למציאות בדרך מסוימת.

אדלר מדבר על עידוד. על חיזוק העידוד. עידוד הוא דבר חשוב מאוד, בעיקר עבור ילדים, שהם תלויים מאוד במבוגרים, אבל גם מבוגרים זקוקים לעידוד. עידוד זה כל דבר שמעלה את הערך אצל הזולת. אנשים שתחושת הערך העצמי שלהם גבוהה, הם מרגישים יכולת וסביר שיפתחו סגנון פעולה חיובי. לכן, חשוב שתחושת ערך האדם תהיה חיובית. ככה אנחנו מחזקים אותו ומעצימים אותו.

למה אנחנו נקלעים בטעויות?

הרבה פעמים, אנחנו נותנים לילד פרס על זה שאכל, הכין שיעורים וכו'… הפרס הזה הוא חיצוני. זה כמו לשלם לו… זה הופך להיות תלוי פרס… הוא לא מרגיש שהוא עושה זאת בשביל עצמו. יש להיות מודעים לזה שזה לא עידוד. זה לא צריך להגיע בתמורה למשהו. ילד כזה לא ירגיש יכולת, אלא שזה חיצוני. זה מקצין.

דבר נוסף שאנחנו נוטים זה להחמיא בצורה מוקצנת: "את הכי יפה בעולם…" "הציור הזה הכי יפה!" עידוד "נכון":

  1. כשאומרים משהו לילד, צריך להאמין בזה. ילדים רגישים מאוד לדברים שאומרים להם. הסופרלטיבים המוקצנים יוצרים אצל הילד תחושה של היעדר אמינות. ילד יודע שהוא לא הכי טוב בכיתה…
  2. עידוד ומחמאה צריכים להיות ספציפיים. צריך להיות ברור על מה אנחנו מחמיאים כדי שהילד ירגיש את זה ויעשה עם זה משהו. זה צריך להיות משהו שקשור אליו.
  3. סופרלטיבים מוקצנים יוצרים ציפיות גבוהות מאוד. זה מלחיץ מאוד. יש ילדים

      שסוחבים את זה כל חייהם… "אני צריכה להיות הכי טובה והכי חכמה…"- יש דברים

      שאנחנו טובים בהם וישנם כאלה שאנחנו פחות טובים בהם וזה בסדר… אני לא

      צריכה להיות הכי- הכי בכל… יש לאפשר לילדים לגיטימציה לטעויות ואפשרות

      להתמודד.

לעיתים, במציאויות מסוימות אנשים ינסו ויכשלו, הם יצליחו פחות. אם נלמד ילד להתמודד עם חוסר נוחות, לא יהיה לו טוב, אך יהיו לו הכוחות להתמודד. הוא יתמודד טוב יותר עם החיים אם תחושת הערך העצמי שלו תהיה גבוהה. הוא יוצא לעולם עם המון "פלוסים", עם המון אהבה, הקשבה, אמפתיה. לעיתים, אנחנו נקלעים לסיטואציה בה מישהו מספר לנו משהו קשה ואנחנו צריכים לפתור לו את זה.

שאלו אנשים בסיטואציות של קושי ומשבר, מה עודד אותם. נמצא שאנשים:

  1. אנשים נתנו עצות- "תעשה כך וכך…"
  2. אנשים המעיטו בערך הרגשות: "זה לא נורא" "לא קרה שום דבר".
  3. אנשים  נעלמים… לא מסוגלים להתמודד עם קושי של אדם אחד. כשקשה לנו, אנחנו מחפשים להוציא את האדם מהמראה הקשה. אנחנו לא מתקרבים אליו, כי קשה לנו להביע רגש.

כששאלו אנשים מה באמת עודד אותם, הם השיבו שהעובדה שהקשיבו להם עודדו אותם, שהיו שם בשבילם, אמפאתים.

 

לסיכום:

יש חלק אוניברסאלי לכולם- רגש הנחיתות. אף אחד מאיתנו לא מושלם. אנחנו שלמים, אך לא מושלמים. הנחיתות הזו חיובית כי היא מניעה אותנו לפעול. מטרת העל היא לחוש שייך. יש לחשוב על המטרה של האדם כי אם אני קיימת רק כשאני טובה, יש בזה בעיה. מטרת העל היא תמיד מטרת השייכות. בדרך יש לנו מטרות סובייקטיביות. בין הפלוס והמינוס יש לנו את סגנון החיים ואת הדרך. לכל אדם יש דרך אחרת להגיע למטרה. סגנון הפעולה אלא האמצעים: חיוביים, שליליים, שגויים- כדי להגיע אל המטרה. סגנונות החיים והפעולה זה משהו שסיגלנו לנו במהלך החיים. למדנו בילדות שיש דרך מסוימת להתנהל בה- כמו מפת דרכים, כאשר כל אחד מאיתנו בחר לו את המסלול כדי להגיע למטרות, אבל לפעמים, במסלול הזה, לצד הרווח, יש הפסד ולכן חשוב שנכיר את המסלול שלנו כי הוא בנוי מפרשנות שלנו לכל מיני אירועים שקרו לנו. ייתכנו אנשים שיחוו את אותו הדבר, אך ינהגו ויתנהלו בצורה אחרת. ככל שלאדם יש תחושת יכולת גבוהה יותר, הערך העצמי שלו חזק יותר, כלומר, הוא קיבל יותר עידוד, הוא ימצא דרך חיובית ואפקטיבית כדי להגיע למטרות. אדם שהוא עבריין, זה אדם שבחר לעצמו, כתוצאה מכל מיני דברים שלמד ופירש וכתוצאה מתחושת ערך נמוכה, חוסר יכולת- אותו עבריין סיגל לעצמו סגנון חיים שלילי. כדי להרגיש שייך וחשוב, הוא משתמש בסגנונות פעולה שליליים. המטרה שלו היא בסדר, הוא רוצה כמו כולנו, אלא שהוא בחר בדרך שלילית כדי להגיע לזה ולכן כדי לשקם ולטפל, אנחנו צריכים להבין שלא משנים את המטרה, אלא משנים את הדרך. כדי שאדם ירצה לבחור לו דרך אחרת, הדרך הקודמת צריכה להיות חסומה. אנחנו צריכים לעודד, להעצים כדי שאדם יחוש עשייה. להגיד למישהו: "יש לך פוטנציאל, אך אתה לא מממש אותו" זה לא יעזור. להעצים תחושת יכולת זה ע"י חוויות של הצלחה. את אותו הסגנון ניתן לקחת גם לדרך השנייה. כדי להוציא אדם ממקום לא טוב, יש לחזק אותה על עשייה ספציפית שלו, גם על דברים קטנים.

השוואה בין פרויד לבין אדלר:

 פרוידאדלר
סוג התיאוריהתיאוריה סיבתית: במסגרתה שואלים מה המקור, למה זה קרה?תיאוריה תכליתית: שואלים תמיד "למה", מה המטרה?
דטרמיניזם למול הוליזם/ בחירהתיאוריה דטרמיניסטית. הדברים קבועים, נתונים.תיאוריה של בחירה, חופש. אופציה לשינוי, אופטימית.
השפעות על "האני"הדגש הוא על המשפחה. הכל נקבע במשפחה, האינטראקציה חשובה, השנים הראשונות לחיי הילד כגורליות לחייו. דגש לשלב הפאלי, תסביך אדיפוס, אנרגיה מינית. רוב הבעיות והמשברים הם סביב הילדות. פרויד מתייחס למיניות כבסיס מרכזי להתרחשויות היומיומיות.תיאוריה הוליסטית, לא מחלק לשלבים. האינטראקציה עם החברה והסביבה חשובות להתפתחות סגנון החיים. אדלר גם מתייחס לסוגיית המין אבל כחלק מהתיאוריה ולא כדבר המרכזי. מה שמשפיע עלינו זה כל סגנון החיים. לא רק שלב מסוים. יש לנו אופציה לבחור אחרת.

אדלר על פיצוי-יתר, תסביך נחיתות ותסביך עליונות

ללמוד טוב יותר:

לקבל השראה:

להפעיל את הראש:

להשתפר: