ההתפרצות באפריל 1920 בירושלים הייתה תוצרה ישירה של ההתלהבות שאחזה בפלסטינים עקב הכתרת פיצל למלך כל סוריה ולנוכח האפשרות שארץ-ישראל תוכלל אף היא בתחומי ממלכתו.
ועדת חקירה בריטית שחבריה היו גנרלים מן הצבא הבריטי, הטילה בדו"ח המסכים שלה, ד"ח פלין, את מלוא האחריות לפרוץ המאורעות, על המדיניות הציונית ועל פעולות "ועד הצירים". ועדת פיל שחקרה את שאלת ארץ-ישראל, כ-17 שנים לאחר אירועי אפריל 1920, הרחיבה את יריעת הגורמים לפרוץ המהומות. עמדתו של "ועד הצירים" הייתה שהערבים תכננו מראש להפוך את חגיגת נבי מוסא להפגנה למען פיצל. אך הם גם היו ערים לקיומם של חילוקי דעות בין ראשי האגדות הערביות בשאלת הפגיעה ביהודים במהלך המהומות. דו"ח פלין קבע כי "אין שום הוכחה לקיום איזו תוכנית קבועה של מחוללי מהומות מאורגנים, וכל הפרשה נראית כעניין ספונטאני". עם זאת מחברי הדו"ח סברו שמסיתים פוליטיים "החליטו לנצל איזו הזדמנות שתיקרה להם כדי לחולל מהומה…" קיימת גם טענה כי ראש המטה של הצבא הבריטי, יעץ לערבים לערוך פרעות בירושלים והוציא את הצבא מן העיר בעת החגיגות, כדי להקל על מלאכת המתפרעים. אולם גם אם אין יסוד להאשמה זו, הרי עצם הוצאת הצבא מירושלים בימים שהיו מועדים מראש לפורענות, הינה עובדה שכותבי הדו"ח אינם מתכחשים לה ובדו"ח נאמר שהוצאת הצבא מירושלים הייתה שגיאה חמורה. בדו"ח ועדת פיל הניסוח מעורפל יותר.
