שאלת השטחים מאז מלחמת ששת הימים עד ימינו

הסיכום להלן העוסקב בנושא שאלת השטחים הוא חלק מסיכום הקורס "החברה הישראלית" וחלק ממאגר המשאבים בנושאי סוציולוגיה באתר. 

את ההתפתחות של ישראל לאחר 1967 אי אפשר לעשות ללא התייחסות לשטחים שנכבשו במהלך מלחמת ששת הימים  (או "השטחים ששוחררו" או "יהודה שומרון ועזה"). במשך שלושים וחמש השנים שעברו מאז השטח שמדינת ישראל שולטת עליו כולל גם מליוני פלסטינים שאינם אזרחי המדינה ובהצהרה יש להם הרבה פחות זכויות. נסקור בקצרה את ההתפתחויות שחלו בשאלת השטחים ונציג הסברים שונים להתפתחויות אלה.

"מלחמת ששת הימים" פרצה בשנת  1967. בעקבות הסלמה בגבול הישראלי- סורי שנגרמה בעיקר בגלל נסיונות של ישראל להגביר את שליטתה בשטחים המפורזים הכניסה מצריים צבא לסיני והכריזה על סגירת מצרי טיראן. לאחר תקופת המתנה ישראל הגיבה במלחמה יזומה כנגד מצרים.  לאחר שירדן הצטרפה ללחימה באש תותחים הרחיבה ישראל את הלחימה גם לשם, ומאוחר יותר גם לסוריה שגם היא פעלה נגד ישראל באש תותחים ובתקיפות בודדות של מטוסים ביום הראשון למלחמת ששת הימים. ישראל  והשיגה ניצחון מוחץ ושליטה על שטחים נרחבים בשלוש הגזרות.  רוב הפלסטינים נשארו במקומות מגוריהם, אך 80 אלף התושבים המוסלמים של רמת הגולן גורשו  או ברחו מכפריהם ומהעיר קונייטרה, כמו גם כמאתיים וחמישים אלף מתושבי הגדה.

               בישראל הוקמה ערב המלחמה "ממשלת ליכוד לאומי" שכללה לראשונה את נציגי "חירות" ובהם מנחם בגין. זמן קצר לאחר המלחמה התגבשה בישראל הסכמה שלא תהיה חזרה לגבולות הקודמים, ולאחר כמה שנים ההסכמה התרחבה גם לעיקרון של שלילת מדינה פלסטינית.  הממשלה בראשות "מפלגת העבודה" שהוקמה בשנת 1968, נקטה מדיניות של התיישבות שכונתה "תכנית אלון" ועיקרה התיישבות באזורים פחות מאוכלסים ובהם רמת הגולן, בקעת הירדן, גוש עציון, פתחת רפיח וחופי ים סוף. בשנת 1975 הוקם יישוב ראשון בגב ההר- עפרה.

               הערבים פעלו לאחר המלחמה נגד ישראל. ארגון הפתח שהתחזק והפך ל"ארגון לשחרור פלסטין" פעל נגד ישראל מירדן עד שדוכא בידי חוסיין בשנת 1970 והעביר את מוקד פעולתו ללבנון. בשנים 1967-1970 התנהלה בסיני "מלחמת ההתשה" שכללה בעיקר הפגזות משני הצדדים. היא הסתיימה בהפסקת אש ובהכרה של ישראל בהחלטה 242 של האו"ם שקראה לשלום ולנסיגה של ישראל מ (ה)שטחים שנכבשו  לגבולות "מוכרים ובטוחים". בשנים הבאות דחתה ממשלת ישראל נסיונות ליזמת שלום מצרית. בשנת 1973 פתחו מצרים וסוריה ב"מלחמת יום הכיפורים". לאחר הישגים ראשונים לערבים חלה התאוששות ישראלית שהסתייעה ברכבת אווירית אמריקאית והמלחמה הסתיימה ביתרון ישראלי וכיבוש שטחים נוספים. בחודשים הבאים נחתמו הסכמי הפרדה בין ישראל למצרים.

               בשנת 1976 , בתקופת מלחמת האזרחים בלבנון, החלה מעורבות ישראלית בארץ זו, באמצעות סיוע לנוצרים בדרום המדינה. בשנת 1978 פתחה ישראל במבצע ליטני שגרם להקמת  "רצועת ביטחון" בין הגבול הבין לאומי לליטאני.

               בשנת 1977 עלה הליכוד לשלטון ("מהפך 77"), ובעקבות זאת חלו שני שינויים חשובים. ראשית החל תהליך שלום עם מצרים שהוביל בשנת 1979 להסכם ולנסיגה ישראלית מסיני, כולל פינוי יישובים. שנית השתנתה מדיניות ההתיישבות (התנחלות) בשטחים והוקמו עשרות יישובים ברצועת עזה ובגב ההר, כלומר גם באזורים צפופי אוכלוסייה.

               בשנת 1982 פתחה ישראל במתקפה בלבנון שהביאה את צה"ל עד בירות. אנשי הפתח בראשות ערפאת גורשו ועברו לתוניסיה. מול צה"ל החלה להתפתח בלבנון התנגדות חמושה  שהביאה בשנת 1984 לנסיגה של  הצבא ל"רצועת ביטחון מורחבת".

               ההתנגדות לשליטה הישראלית בשטחים גברה בשנות השמונים, והתפרצה  בדצמבר 1987 ב"אינתיפדה", שחייבה את צה"ל להקדיש לשטחים כוחות צבא גדולים הרבה יותר. חמש שנים מאוחר יותר חתמה ממשלת ישראל בראשות רבין  על הסכמי אוסלו. הפלסטינים התחייבו לחדול מאלימות, ישראל התחייבה לסגת בשלושה שלבים מכל השטחים שאינם התנחלויות ואינם דרושים לצרכי ביטחון, ונקבע כי הסכם סופי יחתם לאחר חמש שנים. בעקבות ההסכמים הוקמה הרשות הפלסטינית אך מימוש ההסכמים עוכב תוך האשמות הדדיות. הישראלים טענו כי הפלסטינים אינם מונעים את הטרור, ואילו הפלסטינים טענו כי ישראל איננה מקיימת את ההתחיבות לפנות את הגדה והרצועה למעט מתקנים בטחוניים והתנחלויות, ממשיכה להרחיב את ההתנחלויות, מונעת יציאה לעבודה בישראל ומעבר חופשי בין עזה לגדה.  ביוני 2000 נסוגה ישראל לגמרי מלבנון ורצועת הביטחון בוטלה. בשיחות קמפ דיוויד באוגוסט אותה שנה נכשלו שיחות השלום כאשר הפלסטינים דחו את ההצעה הישראלית שקיבלה גיבוי מנשיא ארצות הברית קלינטון. לפי הצעה זו ישראל היתה אמורה לשמור בידיה 12 מהגדה והרצועה, ולהחזיק בנוסף לכך כפיקדון זמני בשטחי הבקעה המהווים חמישה עשר אחוזים נוספים. בעקבות כשלון השיחות פרצה האינתיפאדה השניה. בעימות שהתנהל מאז נהרגו עד אוקטובר 2004  יותר מאלפיים תשע מאות  פלסטינים,  ותשע מאות וחמישים ישראלים . רמת החיים בשטחים, שפחתה כבר מראשית שנות התשעים הידרדרה עוד יותר. בנובמבר 2004  חיו 50   אחוז מהפלסטינים בעוני (פחות מ   2.1דולר לנפש ליום). 16 אחוז מהם חיו בבת תזונה (לעומת 2 אחוז ארבע שנים קודם).  ההתיישבות בשטחים המשיכה להתרחב בשנים הבאות, הן ב"מאחזים", שמספרם מגיע היום למאה, והם ביישובים מאושרים.  ומספר המתיישבים הגיע בסוף שנת 2010 ל-250 אלף (ללא ירושליים המזרחית). בשנת  2002  פתחה ישראל במהלך של הקמת גדר,  המכלילה בתחומה את גושי ההתיישבות המרכזיים בשטחים (55 יישובים) ואת מזרח ירושליים ללא הכפרים הצמודים כמו אבו דיס. הגדר מגבילה את הגישה של מאות אלפי פלסטינים לאדמתם. בקיץ 2005 פינתה ישראל את המתיישבים ברצועת עזה ובארבעה יישובים בצפון השומרון כ-8000 תושבים)  בתהליך שזכה לכינוי "ההתנתקות". זמן קצר לאחר מכן ניצחו מקורבי החמאס בבחירות בשטחים. ישראל הטילה על השטחים מצור כלכלי, שהחריף בעקבות ההשתלטות הצבאית של החמאס על הרצועה ביוני 2007.    העימות בין ישראל לחמאס נמשך והגיע לשיאו במבצע "עופרת יצוקה" בשלהי שנת 2008. המצור על הרצועה המגביל מאוד את הצריכה ומונע בנייה וכמעט כל פעילות יצרנית, נמשך ללא שינוי שנת 2010   ואחרי כן הוקל מעט אך הוא עדיין מונע למשל אספקה סדירה של חשמל ומים וכמעט כל פעולה של יצוא  (מעודכן לינואר 2012).

               נסכם ונאמר כי במבט כולל הסכסוך הלך והסלים מאז  1967 ומלחמת ששת הימים.  הפלסטינים הגבירו את ההתנגדות האלימה (או הטרור) ומצד שני הגבירו את הנכונות להכיר בישראל בגבולות 1967. הישראלים הגבירו את שליטתם על שטחי הקרקע בגדה בעזרת הצבא וההתנחלויות (ההתיישבות), הגבילו  יותר ויותר את חופש התנועה של הפלסטינים בגדה וברצועה והסלימו את השמוש בכוח, ומנגד צמצמו בכמה מקרים את השאיפות הטריטוריאליות שלהם.

                בצד המגמות הדומיננטיות ניתן לאתר גם נקודות מפנה במדיניות לאורך השנים- מיסוד הכיבוש ב-1967, הסכם השלום עם מצרים והשינויים שנלוו אליו,  האינתיפאדה הראשונה, הסכם אוסלו, האינתפיאדה השניה, ופינוי רצועת עזה וההסלמה שאחריו. בכל אחת מנקודות אלה יש להסביר את השינויים במדיניות הפלסטינית והישראלית.

בצד הפלסטיני ההתנגדות הפלסטינית ("טרור?) גברה בשנת 1987 בעיקר במחאה עממית  (האינתיפאדה הראשונה). בתקופת אוסלו פחתה ההתנגדות העממית וגברו הפעולות האלימות ממש (טרור). בשנת 2000 גברו הפעולות האלימות    (האינתיפאדה השניה, טרור) ובשנת 2005 השימוש ברקטות.

               בצד הישראלי ננסה להסביר את עצם ההחלטה על ההתישבות בשטחים, את הרחבת ההתיישבות לגב ההר בצד הנכונות לפנות את כל סיני בהסכם השלום עם מצרים בשנת 1978, הסכמי אוסלו בשנת 1993, את העמקת העימות משנת 2000 כולל הכרזה על מצב מלחמה והשימוש בחיסולים,   ולבסוף את פינוי הרצועה והחרפת המצור עם הסלמת השימוש בנשק מאז 2005.

ללמוד טוב יותר:

לקבל השראה:

להפעיל את הראש:

להשתפר: