פופולריזציה של קראטה

במהלך המאה ה-19, שורי-טה ונאהא-טה המשיכו והתפתחו והפכו לצורות הייחודיות של קראטה אוקינאווי. הלימוד של קראטה עדיין היה מוגבל למעמד הסמוראים ובוצע בסודיות החמורה ביותר. עם סיומו של כיבוש הסטסומה ב1875 וההכרה הרשמית באוקינאווה כחלק מיפן, הסתיים הצורך בסודיות. אך הקראטה לא הפך לידוע באופן נפוץ עד להכנסתו כדרישת חינוך-גופני בבתי-הספר הציבוריים באוקינאווה ב1904. אנקו איטוסו (Anko Itosu) המנוח, אחד מאנשי הקראטה בני-זמננו הגדולים ביותר, הביא להכנסת הקראטה לבתי-הספר, ובכך עשה את אחת התרומות המשמעותיות ביותר להתפתחות הקראטה הפיאודלי כאומנות לחימה דמוית ספורט. איטוסו אימן כמה אנשי-קראטה בולטים, בניהם קנטסו יאבו (Kentsu Yabu), צ'ומו הנאשירו (Chomo Hanashiro), גיצ'ין פונקושי, צ'וטוקו קיאן (Chotoku Kyan) מודן יאביקו (Moden Yabiko) צ'ושין צ'יבנה (Choshin Chibana), שינפן גוסוקומה (Shinpan Gusukuma), אנבון טוקודה (Anbun Tokuda) וקנווה מבוני (Kenwa Mabuni).

ב1922, גיצ'ין פונקושי וצ'וקי מוטובו (Choki Motobu) נסעו לטוקיו ואוסקה, יפן, בכדי לברר את עמדת הציבור על ערכו של קראטה אוקינאווי. הכנסת הקראטה לאי היפני המרכזי סימנה את תחילת התפשטותה של אומנות לחימה זו בכל העולם. ב1931 הקראטה אומץ רשמית בידי הניפון בוטוקו קאי (Nippon Butoku Kai), ארגון שנוצר בכדי לשם זיהוי ויצירת שיטה של אומניות הלחימה ביפן. כך חדל הקראטה מלהיות רק אומנות לחימה נסתרת שהשימוש בה נעשה בתוך גבולותיה של אוקינאווה, והוא קיבל את מעמדו הראוי בין אומנויות לחימה יפניות אחרות.

בזמן הכרתה ליפן, אומנות הלחימה האוקינאווית של הגנה-עצמית נקרא טו-טה (ידיים סיניות) או קראטה (ידיים ריקות). ב1930 התעקשו אנשי-קראטה כי חייב להיות קונצנזוס על שמה של אומנות ההגנה העצמית. בפגישה ב1936, בחסותם של צ'ופו אוטה (Chofu Ota), העורך הראשי של עיתונות ריוקיו שינפו (Ryukyu Shinpo Press) – צ'וג'ון מיאגי (Chojun Miyagi), צ'ומו הנאשירו, צ'וקי מוטובו וצ'וטוקו קיאן הסכימו כי יש לקרוא לאומנות קראטה, שמשמעותו "אומנות הגנה עצמית בידיים ריקות" או אומנות ללא נשק של הגנה עצמית".

הקראטה שרד את השואה של מלחמת העולם השנייה והופיע בכדי להפוך לבינלאומי בהיקפו. מאפר המלחמה, הקראטה החיה וחיזק את עצמו כך שקיבל עמדה שווה בין מקצועות הספורט הבינלאומיים כגון אגרוף, האבקות, ג'ודו ואייקידו. זה היה ללא ספק הישג מצוין.

כאשר הסתיימה מלחמת העולם השנייה, המנהל האמריקאי ביפן הוציא צו האוסר על עיסוק בג'ודו וקנדו, שנחשבו כמטפחים מלחמתיות. כתוצאה מכך הפכו קראטה ואייקידו למבוקשים ביותר כ"שסתום בטיחות" בעבור האנרגיות של אנשים צעירים והשניים החלו למשוך תשומת לב בינלאומית. סיבה נוספת וחשובה יותר לעניין הגובר בקראטה-דו ואייקידו הייתה העובדה כי בשניהם ניתן לעסוק ללא מכשירים. עובדה זו העניקה יתרון בשל התנאים הסוציאליים באותם זמנים, כאשר ציוד, לא רק בעבור אומנויות לחימה אלא גם בעבור כל ספורט אחר, לא נמצא בשפע. כך עמדו הזמן והנטייה לטובת הגעתו של קראטה-דו לאזור החדש והפופולריות של הקראטה גדלה באופן ניכר. אולם אז התעוררה הבעיה של מחסור חמור במדריכים מוסמכים שיעמדו בדרישות הגוברות.

מבין מדריכי הקראטה הרבים ביפן במהלך שנות ה30, רק מעטים, בייחוד קויו קונישי (Koyu Konishi) ושינג'ון אוטסוקה (Shinjun Otsuka), עדיין הקדישו עצמם לקראטה-דו לאחר המלחמה. ניתן לייחס את הסיבות למחסור במדריכים להיסטוריה הקצרה יחסית של הקראטה ביפן, נזקי המלחמה וחוסר ההמשכיות של אימוני הקראטה במהלך המלחמה.

נסיבות שכאלו סייעו ביצירת תופעה בלתי-רגילה ביפן – ההופעה של "מדריך קראטה בן-רגע". ישנם דוגמאות ומקרים רבים הנוגעים לתופעה זו. אחד מהם אירע מיד לאחר המלחמה. איש אוקינאווה תפס גנב ולקח אותה למשטרה. הסיפור הופיע בעיתון, אשר עשה עניין גדול מהסיפור בדווחו על "איש-קראטה אוקינאווי" במקום "אוקינאווי". האירוניה החלה לאחר שאנשים רבים קראו את הכתבה. צעירים החלו לבקר את האוקינאווי בכדי ללמוד קראטה ממנו, אדם שכלל אינו מכיר את הקראטה. האדם הפך ל"מדריך בן-רגע". הוא למד קראטה ממדריך אמיתי ביום ובערבים לימד את תלמידיו את מה שרק עתה למד. האדם הוא עדיין המאסטר של ג'ודו קראטה פופולארי, "היכל למידה קדוש" ביפן.

מאחורי ההתפתחות המפתיעה של הקראטה-דו היו מדריכים בן-רגע שהכשרתם היה ללא ספק מועטה ובלתי-מספקת. היה זה בלתי אפשרי ללמוד מהם קראטה-דו בדרך המסורתית, הדורשת לרוב שנים שקדניות של לימוד קטה. הם לפיכך פנו לשיטות וטכניקות לחימה-חופשית צבעוניות וראוותניות בהן יכול כל אחד לעסוק מבלי אימונים רשמיים או ארוכים ומתמידים.

מועדוני הקראטה של כמה מכללות יפניות היו מקרים דומים. קשה היה בעבור רבים מהמדריכים של מועדוני המכללות האלו ללמד קראטה רשמי ולשלוט בחברים, מאחר ורבים כבר למדו בבתי-ספר לקראטה שונים ומגוונים. נמצא כי אם, תחת חוקים מסוימים, הושם דגש על לחימה-חופשית בפעילויות מועדון, ניהול המועדון יכול היה להפוך לקל יותר ויעיל יותר. כשהוא מתייחס למטרתו כצודקת, מרבית הקראטה ביפן העדיף הצלחה ופופולריות על פני תוכן ועומק. כתוצאה מכך, הקראטה מתחיל לאבד מערכו כאומנות לחימה עם הגידול בפופולריות עולמית.

מהות הקראטה-דו האוקינאווי

היסטוריה קצרה של קראטה-דו

אומנות הטה

שורי-טה ונאהא-טה

פופולריזציה של קראטה

התמודדות הקומיטה

השפעות שיטת הטורנירים

המלצות ללמידה

II:

מרשם לבריאות

תובנות של אראקקי

השראה מקיאן

התפתחות קומיטה תחת מוטובו

III: מחשבות על מומחיות בקראטה-דו

כללים ברכישת השליטה

הכללים של קראטה-דו מטסוביאשי- ריו

גישות לשימור באימוני קראטה

האתיקה של הדוג'ו

עצות לאימון

IV: פירוש הקטה של קראטה-דו מטסוביאשי-ריו

תנועות בסיסיות

קמאקטה (עמידת היכון)

טאצ'יקטה (עמידות)

סמקטה (טכניקות תקיפה)

אוקקטה (טכניקות חסימה)

קריקטה (טכניקות בעיטה)

תנועות ביניים

V: תנועות רצף של 18 הקטות

VI: על קומיטה (לחימה)

VII: קובוג'וטסו (אומנות כלי נשק עתיקים)

עוד דברים מעניינים: