מבוא ליחב"ל: יחסים בינלאומיים בין שתי מלחמות העולם

מבוא ליחב"ל: יחסים בינלאומיים בין שתי מלחמות העולם

מתוך: מבוא ליחסים בינלאומיים – סיכומים

הסכמי ורסאי – הסכמים עשו בעלות הברית (צרפת, בריטניה, ארה"ב ואיטליה שעברה צד)

לכל אחת מהמעצמות סדר יום משלה:

איטליה – רוצה בהסכמי ורסאי להגדיל את שטחה ולקבל הכרה בקולוניות שהיא כבשה.

ארה"ב – היא רוצה לשגשג, היא אינה נחושה להתערב בענייני העולם ואירופה בפרט. היא רוצה לפתח את הכלכלה שלה. את גרמניה לא צריך לדכא ולהשפיל עד אפר, נהפוך הוא  צריך לעזור ולשפר אותה לתת למה מעמד יצרני בעולם חדש מתורבת קפיטליסטי.

צרפת –  ראתה אויב שקם עליה כבר ב1870, 1914, מה שעכשיו צריך לעשות – זה לדכא ולהשפיל את גרמניה כדי שתדע את מקומה בגרמניה, לא לחסלה כישות פוליטית אך לגמד את יכולותיה בצורה שתחדל להיות איום על צרפת בפרט והסדר האירופי בכלל. וזו הייתה גם מטרתה של בריטניה

בריטניה – רצתה לשמור על סדר ויציבות. היא עדיין אימפריה עולמית. (למרות שארה"ב חזקה ממנה וגם רוסיה תהיה) עדיין תופשת עצמה כאימפריה, וכאימפריה היה חשוב לה שבאירופה ישמר מאזן כוחות וסדר בין הגורמים השונים, שהפעם יחזיק מעמד. אם צריך להחליש את גרמניה – לו יהי.

  • כל האינטרסים הגיעו לצומת דרכים בורסאי.

ווילסון הגיע אל 1918-19 עם סדר יום פוליטי רעיוני מאוד ברור. הרעיון המרכזי – זכות הגדרה עצמית. צריך לתת לעמים זכות לנהל את ענייניהם בעצמם. הוא לא חשב שמאזן כוחות הוא רעיון כל כך מוצלח – תראו לאן מאזן הכוחות הוביל אתכם, לאן הוביל הקונצרט האירופי המהולל, הניסיון לשמור על מאזני עוצמה, לנקוט בדיפלומטיה חשאית. הגיע הזמן לפתוח דף חדש.

הרעיון המוסדי – חבר הלאומים. ההנחה שעכשיו נגמרו ההסדרים החשאיים עכשיו פותחים את הקלפים ובמסגרת הארגון החדש הזה ניתן לנהל את היחסים באופן פתוח – ערוצי תקשורת פתוחים בין מדינות שונות ויהיה (וזהו העיקרון המרכזי) יהיה בטחון קיבוצי קולקטיבי – אם מדינה אחת תחליט שהיא מעוניינת להיות חתרנית – תחת הסדר הקיים, מעוניינת לפלוש למדינה אחרת, אותה מדינה תדע שיבולה לה , חבר הלאומים יכיל מרכיב של בטחון קולקטיבי שיאמר למדינות שאם אחת מהן תעשה את המעשה האסור הזה – פלישה למדינה אחרת, כל המדינות האחרות ילחמו איתה.

עקרון ההגדרה העצמית – פשרה מכיוון שהמדינות היו אמורות להתפתל לעמים – מדינות קטנות יותר. אך המעצמות המובילות ובראש ובראשונה צרפת ובריטניה העדיפו להימנע מפיצול יתר מחשש שהפיצול הזה יספק את הדחפים שהבלקן העניק למלחמת העולם הראשונה, חששו מבלקניזציה של המערכת האירופית, התפצלות לערב רב של מדינות אתנו לאומיות שיקדמו את ההגדרה עצמית אך יהפכו את המערכת האירופית למערכת שברירה יותר.

בטחון קולקטיבי – גם פשרה. ווילסון נגרר אליה לא בגלל לחצים מבחוץ על ידי מעצמות אחרות אלא מבית, ארה"ב. הקונגרס לא אפשר להפוך את חבר הלאומים לארגון לאומי המכיל את כל מדינות העולם, ארה"ב לא הייתה חלק ממנו. זו הייתה הפשרה הכואבת והטרגית ביותר. כיצד יכול ארגון בינלאומי לתפקד כאשר המדינה החזקה בעולם לא נותנת בו חלק?

גרמניה – הסכמי ורסאי לא רק גימדו את גרמניה מבחינת שטחים, נטלו ממנה משאבים כלכליים באמצעות הסדרי הפיצויים שגרמניה חויבה לשלם לבנות הברית ובראשן צרפת אלא שהיה זה במובנים רבים הסדר משפיל. גרמניה התחייבה למגבלות מסוימות שמדינות ריבוניות לפחות לכאורה לא אמורות לקבל על עצמן. למשל צבא גרמניה לא יכול לעלות על 100 אלף איש. החבל המפריד בין צרפת לגרמניה, גרמניה התחייבה להשאיר אותו ללא צבא. אפשרות של מתקפת פתע על צרפת הופכת לסבירה הרבה פחות. הגריעה מהריבונות הגרמנית הולידה את התפישה הגרמנית של הימין הקיצוני שהסוציאליסטים והיהודים הם שתקעו סכין בגב האומה הגרמנית. גרמניה דמוקרטית שקבלה את התכתיבים של האומות המאוחדות. היו שסברו שהסכמי ורסאי הם הקדמה למלחמה הבאה. שביתת נשק לעשרים שנה.

יפן – חברה אל המעצמות המנצחות – בריטניה וצרפת, הגיעה להישגים יפים במלחמה. יפן הצליחה לנצל את עוצמתה הטכנולוגית צבאית על מנת לתקוע יתד במחוזות שונים באסיה, בעיקר בסין. יפן ציפתה שבתום המלחמה תקבל את הנתח שלה. לא כך קרה. ההסכמים שנחתמו בסוף מלחמת העולם הראשונה לא העניקו ליפן את מה שממשלת יפן ציפתה לו. בכך מקבלים 3 מדינות מאוד מתוסכלות. (איטליה, גרמניה ויפן) ושלושתן, שתפשו את הסכמי ורסאי כהסכמים גרועים עד מאוד, הן המדינות שמהוות במחצית שנות ה30 את הציר שיוביל למלחמת העולם השנייה.

ראה גם: אירופה לאחר מלחמת העולם הראשונה

ללמוד טוב יותר:

לקבל השראה:

להפעיל את הראש:

להשתפר: