רנה דקארט על גוף ונפש
רקע למחשבה של דקארט: היחס בין mind וגוף
א. "תזת הזהות": הוגי דעות רבים גרסו כי כאב הוא לא יותר מאשר "ירי של נוירון C". כלומר, יש זהות מלאה בין מה שאני חושב שאני רואה/שומע ובין מה שקיים באמת.
ב. "תזת המים": הטיעון של קריפקי (s.kripke) טוען ההפך – שלאובייקטים החיצוניים יש תפקיד חשוב בזהות של המחשבות שלי. כלומר, שיכול להיות שאני טועה בהערכתי את הדברים שסביבי, ולעיתים נדמה לנו שאנחנו רואים משהו, אבל אנחנו לא באמת רואים. כאנאלוגיה לכך, במודל הכאב, ניתן לומר שיש מצב שבו אני חש כאב למרות שאין ירי של נוירון C, כלומר, נדמה לי שכואב לי. אולם, קריפקי אומר שבניגוד למקרה המים, במקרה של הכאב לא יכול להיות שאני מרגיש שכואב לי מבלי שכואב לי – אולם, יכול להיות שאין לכך קורלציה פיזית (כלומר, יכול להיות שאני חש כאב מבלי שיש ירי של נוירון C) – לכן, אומר קריפקי, הגוף נפרד מהנפש. זוהי למעשה המקבילה של הקוגיטו.
טעונו של דקארט: למה הגוף מופרד מהנפש
רנה דקארט מסביר שכאשר הוא 'תופס' משולש – אין מדובר רק בתפיסה השכלית (למשל, ההבנה שסכום הזויות 180 מעלות וכו'), אלא גם בפעילות של הרוח אשר באה לידי ביטוי בדמיון. אולם, הדמיון קשור מאוד בחושים – והוא נותן דוגמא של אי האפשרות לדמיין מצולע בעל אלף צלעות, מכיוון שאין שום קריטריון שיוכל להוכיח לנו שאכן מדובר במצולע כזה. כלומר, ה'בעיה' בדמיון, בניגוד להשגה שכלית היא שאין פה מושג של טעות משום שלא ניתן לאשש או להפריך טענה מדומיינת. לעומת זאת, אם אני קובע ע"פ הבנה שכלית שבמשולש יש 280 מעלות, ניתן להפריך קביעה זו, משום שהיא אינה נכונה. ניתן להסיק מכך שלשכל יש קדימות חזקה על הרוח במובן זה שהוא מתבסס על החושים.
דקארט אומר שלפעמים יש קשר בין הדמיון והרצון, אך לא בתפיסה החושית. הדמיון איננו דבר הכרחי לשמירה על הזהות – כלומר, אין לו שום השפעה על הרוח שלי (הרוח יכולה להתקיים גם ללא כוח דמיון).
מסקנת הטעון של דקארט הינה שסביר להניח שהגוף נפרד מהנפש, אך הוא לא מגיע למסקנה זו באופן מוחלט. הוא קושר את היכולת לדמיין בגוף ובחטא (זוהי גישה מסורתית של תפיסה שלילית של הגוף). כלומר, הסבר אפשרי אחד לפער בין הדמיון ובין המציאות יכול להיות נעוץ בעובדה שהדמיון נובע מהחושים ומהגוף (כלומר, הוא נובע מקליטת החושים עצמם), בעוד שהשכל והמחשבה לא קשורים בחושים משום שהם קודמים לחושים.
דקארט מדבר על כך שיש דברים שניתן לתפוס באופן בהיר ומובחן ויש כאלו שלא – וזהו הבסיס להניח שדברים אלו הם שונים האחד מהשני. חלק זה של הטיעון דומה מאוד לדוגמא של הכאב: כלומר, שאין זהות מוחלטת בין כאב ובין 'ירי של נוירון C', למשל. הוכחת קיומו של האל לא פותרת את כל הדילמות, משום שאם האל קיים והוא טוב – זה מוציא את האפשרות שהאל מתעתע בי. הפתרון הינו בקריטריון של המובחנות: כלומר, אם אני תופס משהו באופן ברור ומובחן, זה חייב להיות אמיתי אחרת האל לא היה יוצר אותו כ"כ ברור ומובחן.
בסופו של דבר, האבחנה הזאת מתבטאת באבחנה בין גוף ונפש – שהינם שני 'עצמים' שונים. עצם שלא מתפשט לא יכול להשפיע על עצם מתפשט ולהפך. מכאן, שהגוף הוא עצם מתפשט שאינו חושב, בעוד שהנפש הינה עצם חושב אשר אינו מתפשט. אולם, אז מתעוררת השאלה איך בכ"ז מסבירים מקרים שנראים כמו השפעה של הנפש על הגוף ולהפך (למשל, אם אני חושב שאני רוצה להרים את היד – ואז אני אכן מרים את היד). הטענה היא שלרוח יש אובייקטים משל עצמה – כלומר, כאשר אני חושב על משהו, הרי שאני חושב על אובייקט מנטאלי מסוים – או אז מתעוררת השאלה מה הקשר בין האובייקטים המנטאלים ובין האובייקטים במציאות (כלומר, אם אני חושב על להרים את היד – הרי שהיד היא אובייקט מנטאלי, אך אם אני אכן מרים את היד – יש פה איזשהו קשר שלא מוסבר).
