בעיות בפילוסופיה של המוסר: סרבנות מצפונית ואי ציות אזרחי
הסיכומים עוזרים לכם? אנא שקלו לתת תרומה קטנה בתמורה… אפשר גם לעשות לייק!
הנחת המוצא במסגרת הפילוסופיה של המוסר היא שיש לציית לחוק. נימוקיו של סוקרטס בקריטון לכך:
- הפרת החוק פוגעת בסדר הציבורי ועלולה לגרום לאנרכיה.
- העבירה על החוק היא הפרה של הסכם שבשתיקה לקיים את החוקים (בייחוד לפי תיאוריות האמנה החברתית).
- הציות לחוק מבטא אסירות תודה למדינה ומוסדותיה.
ברור שזה שזו מוסכמה, לא אומר שבכל מקרה חייבים לציית לחוק. למשל, ברור שאם רואים פצוע חייבים ליסוע אליו מהר, גם אם זה עובר את המהירות המותרת בחוק (באם זה לא מסכן חיים). אם ננסח זאת במינוחי יחידה 5: קיימת חובה לכאורה לציית לחוק.
אנו נדון בהבדל בין אי ציות אזרחי לסרבנות מצפונית (ולא באי ציות לחוק מטעמי עבירה פלילית או מהפכה).
את אי הציות האזרחי טבע תורו, שסירב לשלם מיסים בטענה שאינו מוכן לממן את מלחמתה של ארה"ב במקסיקו. הוא מודה בצדקת המשטר הדמוקרטי, אבל אומר שכאשר החלטת הרוב אינה מוסרית, יש לשבור את כללי המשחק ולסרב להוציא את החלטת הרוב אל הפועל.
מאפייני אי-ציות אזרחי (מתוך משוב לממ"ן):
- עבירה על חוקי המדינה: אי-ציות אזרחי כרוך בעבירה על חוקי המדינה, אם כי במקרים מסוימים הוא עשוי להיות מבוסס על הטענה שהחוק שבו מדובר סותר את חוקת המדינה, ולכן יכול להתברר בדיעבד שפעולת המרי האזרחי מתאימה לחוקה.
- המניע לפעולה: המניע הוא לא אינטרס אישי או קבוצתי, אלא אידיאלים או עקרונות כלליים של צדק פוליטי.
- מטרת הפעולה: המטרה של אי-ציות אזרחי היא לגרום לשינוי (או ביטול וכדומה) של חוק ספציפי או קבוצה ספציפית של חוקים או של מדיניות ממשלתית מסוימת – וזאת בהתבסס על אותם עקרונות של צדק פוליטי, שעליהם מבוסס השלטון במדינה שבה מדובר. כלומר, המטרה היא בעלת אופי כללי ולא אישי.
- אופן ההתייחסות לשלטון ולחוקי המדינה: אי-ציות אזרחי כרוך באימוץ עמדה כללית מסוימת כלפי השלטון וחוקי המדינה: עמדה המחייבת את השלטון ואת מערכת החוקים הקיימת (כלומר, התומכת במערכת החוקים ככלל). בפרט, כדברי רולס: אי-ציות אזרחי הוא פעולה המודרכת ומוצדקת על-ידי עקרונות הצדק המנחים את החוקה ואת המוסדות החברתיים הבסיסיים של המדינה שבה מדובר. לכן גם, אי-ציות אזרחי "מבטא התנגדות לחוק בגבולות הנאמנות לחוק. … החוק אמנם מופר, אך הנאמנות לחוק מובעת על-ידי האופי הציבורי והבלתי-אלים של המעשה, ועל-ידי הנכונות לשאת בתוצאות החוקיות של התנהגות זו" (כלומר, הנכונות להיות מועמד לדין ולהיענש).
- צורניות הפעולה (כלומר, האם הפעולה היא אישית או ציבורית): אי-ציות אזרחי היא פעולה ציבורית. הפומביות היא היבט מכונן של אי-ציות אזרחי: פעולה מסוימת אינה יכולה להוות אי-ציות אזרחי אם היא לא פומבית. זאת מאחר ואי-ציות אזרחי הוא במהותו סוג של 'ויכוח' או 'נאום ציבורי', הפונה אל חוש הצדק של הרוב במדינה שבה מדובר, מתוך מטרה לקבל את תמיכתו: "הנוקטים באי-ציות אזרחי פונים אל חוש הצדק של הרוב בקהילה, ומכריזים כי לפי דעתם השקולה קיימת הפרה של עקרונות שיתוף הפעולה החברתי בין אנשים חופשיים ושווים". הדמיון בין אי-ציות אזרחי לבין ויכוח פומבי קשור גם לכך, שאי-ציות אזרחי אינו חייב להיות כרוך דווקא באי-ציות לחוק המסוים שנגדו מכוונת המחאה; מי שנוקטים במרי אזרחי יכולים בהחלט להפר חוקים אחרים (כגון את החוקים האוסרים על הסגת גבול, על-ידי קיום הפגנות בשטחם של מתקנים ממשלתיים וכו'), ולא את החוקים או המדיניות שהינם בלתי צודקים בעיניהם. המטרה היא לשנות את החוקים הבלתי צודקים, ומטרה זו לא מושגת דווקא על-ידי הפרת חוקים אלה עצמם. היא יכולה להיות מושגת על-ידי כל סוג של הפרת חוק פומבית, המעמידה את הציבור על חומרת הבעיה המוסרית כפי שרואים אותה אלה שנוקטים במרי אזרחי.
- צביון הפעולה (כלומר, האם הפעולה היא אלימה או שקטה): אי-ציות אזרחי היא במהותה פעולה בלתי אלימה: פעולות אלימות סותרות את התפיסה של אי-ציות אזרחי בתור צורה של פניה אל הציבור, צורה של ויכוח פומבי (ישנה סתירה מושגית בין 'קיום שיח' לבין אלימות). כמו כן, אי-ציות אזרחי הוא בלתי אלים מכיוון שכאמור לעיל, הוא מבטא התנגדות לחוק מסוים בתוך הגבולות של נאמנות למכלול החוקים.
