פסיכולוגיה חברתית – סיכומים: הענות כפויה ושינוי עמדות
היענות כפויה (Induced Compliance) ושינוי עמדות
תיאוריית הדיסוננס הקוגניטיבי יכולה להסביר גם מה קורה כתוצאה מ-Induced (Forced) Compliance: כשכופים בעדינות על אנשים להתנהג באופן שאינו תואם את האמונות, העמדות והערכים שלהם, זה מוביל לדיסוננס. הדרך השכיחה ביותר להפחתת דיסוננס במקרה כזה היא שינוי בעמדות או בערכים המקוריים של אותו אדם (בהנחה שלא ניתן לשנות את ההתנהגות).
מחקר המדגים זאת (Festinger & Carlsmith, 1959): נבדקים נאלצו לעסוק בניסוי משעמם למשך שעה. קבוצת הבקרה נשאלה לגבי רמת העניין של הניסוי מיד אחריו ונתנה ציונים נמוכים. לשתי קבוצות הניסוי נאמר שהניסוי בודק כיצד ציפיות האדם משפיעות על ביצועיו ושהם חלק מקבוצת הביקורת ("ללא ציפיות"). הנבדקים נתבקשו למלא את מקומו של הנסיין החסר ולומר לנבדקים הבאים שהניסוי היה מעניין תמורת 1$ או 20$. לאחר מכן, הם נתבקשו לתת את חוות דעתם על הניסוי – אלו שקיבלו 1$ חשו דיסוננס שכן התשלום אינו מספיק על מנת להצדיק את השקר שביצעו ולכן נתנו דירוג גבוה יותר לניסוי (הצדיקו את מעשיהם בכך שגיבשו עמדה לגבי הניסוי – אמרו לעצמם שהניסוי היה מעניין, הם למעשה עשו רציונליזציה) מאשר אלו שקיבלו 20$ – סכום שהינו מספיק עבור השקר.
למחקר זה יש מסקנות חשובות לחיים – אם רוצים לגרום למישהו אחר לעשות דבר מה (ילדים בביה"ס לדוג') ולגרום לו גם להפנים את המסר שמאחורי המעשה, יש לספק את התמריץ המינימלי שיגרום לו לבצע את המטלה.
מחקר בנושא זה וההשלכות לגידול ילדים- פרדיגמת "הצעצוע האסור" (the "forbidden toy" paradigm) : לילדים ניתנו 5 צעצועים, והם התבקשו לדרג את הצעצועים – עד כמה הם אוהבים כל צעצוע. לפני שהנסיין יצא מן החדר הוא אמר שמותר להם לשחק בצעצועים חוץ מהצעצוע שאותו הם דירגו במקום השני. למחצית מן הילדים ניתן איום מתון (mild threat condition): "אם תשחק בצעצוע, הנסיין יתרגז" ולשאר ניתן איום חמור (severe threat condition): "אם תשחק בצעצוע, הנסיין מאוד יכעס, ויהיה עליו לקחת את כל הצעצועים ולא לחזור לכאן יותר!". אף אחד מן הילדים לא שיחק בצעצוע. החוקרים שיערו שאיסור זה יעורר דיסוננס רק בקבוצת ה"איום המתון", ושילדים אלו ישכנעו את עצמם שהצעצוע הזה בעצם לא כל כך נהדר אחרי הכל… הילדים בתנאי האיום החמור לא יחוו דיסוננס כזה, כי הם יצדיקו את זה שהם לא משחקים בצעצוע על ידי האיום החמור שקיבלו, ולכן הם צפויים לאהוב את הצעצוע לא פחות מקודם. כשהנסיין חזר, ביקש מהילדים לדרג שוב את חמשת הצעצועים. השערת החוקרים אוששה: הילדים בתנאי הניסוי החמור אהבו את הצעצוע האסור באותה מידה, ואף יותר, בעוד שילדים בתנאי האיסור המתון דירגו את הצעצוע האסור כפחות אהוב. השלכות לחינוך: איום של עונש חמור ימנע מילדים לעשות דבר מה שאנו לא רוצים שיעשו, אך הם עדיין ירצו לעשות זאת אחר כך. עונש מתון (אך מספיק נוקשה על מנת למנוע מהם לעשות את המעשה) יכול להביא לשינוי פסיכולוגי, כך שהם כלל לא יתפתו יותר לעשות את הפעילות האסורה. בניסוי המשך (Freedman, 1965) מצאו כי הילדים המשיכו לא לאהוב את הצעצוע האסור גם 6 שבועות לאחר מכן. כלומר השינוי הפסיכולוגי שמתעורר כתוצאה מהיענות כפויה הוא יציב מתמשך.
ניסוי המשך נוסף (Lepper, 1973) הראה כי איסור מתון מסוג זה עשוי להביא לשינוי מהותי בתפיסת העצמי הכללית של האדם. 3 שבועות לאחר הניסוי המקורי הילדים הושמו בסיטואציה בה הם יכלו לרמות מבלי שאחרים ידעו זאת (כך הם חשבו). אלו שקיבלו את האזהרה הקלה בשלב הראשון של הניסוי, (כלומר 3 שבועות קודם לכן) נטו פחות להיכנע לפיתוי לעומת אלו שקיבלו את האזהרה החמורה. כנראה שבמהלך הניסוי הקודם, בהחלטתם שלא לשחק עם הצעצוע האסור, הם פתרו את הדיסוננס שמצב זה עורר בהם, על ידי שינוי במידותיהם המוסריות: הם הסיקו שהם ילדים טובים ושהם עושים מה שנאמר להם (ולכן אינם מרמים).
ראו גם: שינוי עמדות: איך לשכנע מישהו לשנות את דעתו
