הפילוסופיה של המאה ה-20:היידגר – סיכום
בעבור היידגר שאלת ההוויה לא נפרדת מהיש ששואל את השאלה- מה שחשוב לזכור זה ששאלת הוויה בלתי נפרדת מהמובן שלה. זה מתקשר למה שאמרנו בהתחלת הסמסטר שהשאלה נשכחה אבל יש משהו בשאלה עצמה שמוביל לשכחה. מה שהדגשנו הוא שהספר עצמו היה מוקדש להבנה של הדזיין.
מהי המטאפיזקה
המאמר מסביר הרבה דברים שנפגשנו בהם בדרך.
ההויה ויש- אפשר לחשוב על זה כמו על ההבחנה בין אין ויש. אנו יכולים להשתמש בפסוק חיווי כדי לתאר יש, לעומת זאת בהוויה פסוק החיווי בעייתי. יש שימוש בהוויה וזמן בפסוקי חיווי כי זה בלתי נמנע, אך אנו צריכים להיות מודעים לכך. אנו לא יכולים לאפיין את ההויה במונחים של תכונות כי אי אפשר לאפיין אין כך. זה מסביר לנו את ההבדל האונטולוגי, ההבחנה בין יש והוויה.
האימה– האין הוא לא מושג, הוא לא קיים בפני עצמו, אבל הוא יכול להיחשף. המונח הזה נגיש לדאזיין דרך האימה, יש לאימה שני מאפינים- היא לא מתייחסת ליש, יש לה מעמד כללי יותר שבו כל העולם הופך להיות מפחיד. עניין שני זה חוסר בייתיות, האימה שולפת אותנו מהנוחות שלנו. האדם הוא יש ייחודי בעולם כי אין לו מקום מסוים הוא תמיד חורג מהמקום, זה הטרנס'. אפשר להבין זאת באופן קלאסי, האדם שואל שאלות, במונחים היידגריינים האדם מתעסק בקיום שלו ואין לו משבצת קבועה בטבע. העדר משבצת קבועה זה טרנסנטנטיות שנחשפת באימה. הראנו איך הדאזיין בדרכו הוא היש שגם מבין את שאלת הוויה וההבנה הזאת שהיא ההבנה של האין שנעשית דרך האימה, נעשה הקישור לשאלת הוויה.
מוות – בהוויה וזמן ההתיחסות היא למוות שלנו, המוות נותן לנו את ההבחנה בין יש ולא יש. אבל זה לא מוות כללי אלא התייחסות שלנו למוות שלנו שמקפלת בתוכה הבנה של מה זה להיות ולא להיות. וגם רכיב זמן מסוים שאליו אנו לא יכולים להיכנס.
האם אנו צריכים להתנסות באימה כדי להבין יישים?
אם נחזור למה שאמרנו בשיעור הראשון ההבנה של יש היא יומיומית ומיידית, באיזה מובן זה מניח את האין. רובק אומר שהאימה היא זו שחושפת את האין כאין, אבל לא צריך להניח זאת בכל יום. אצל היידגר הבנה של שאלת ההוויה זה תנאי למפגש עם היש. זה לא קצת חד משמעי ונקודת חולשה כי נראה לנו להניח את נקודת האימה כתנאי. יותר קל להבין את המוות שלנו.
מחשבה מאוחרת- לבסוף היידגר עוזב את המהלך הזה כי הוא חושב שהוא טרנס' מדי.
