מבוא לסוציולוגיה- סיכום מאמרים: נערים עבריינים – תרבות הכנופיה / אלברט ק.כהן

מבוא לסוציולוגיה- סיכום מאמרים: נערים עבריינים – תרבות הכנופיה / אלברט ק.כהן

ראו: מבוא לסוציולוגיה – סיכומים

בשפה הסוציולוגית החדשה עבריינות הנוער היא תת תרבות או יותר נכון תת תרבות נוער, כל תרבות מכילה בתוכה תת קבוצות מרובות, לכל תת קבוצה דרכי חשיבה והתנהגות מסוימות שאינן נרכשות מלבד אם הינך חבר בתוך תת התרבות ומשתתף בהן בחיי תת התרבות בלב שלם.

תת תרבות עבריינית היא אורח חיים שהפך משום מה למסורתי בקבוצות מסוימות בארה"ב. כנופיות הנערים הן משגשגות במיוחד בשכונות עברייניות בערים הגדולות, חלקם יהפכו בעתיד לאזרחים ממושמעים ואחרים ימשיכו בעבריינותם. המסורת העבריינית נשמרת וממשיכיה הם קב' הגיל הצעירה יותר המחליפה את קודמתה. כל תת תרבות דורשת הסבר מיוחד כיון שלעולם היא לא נוצרת במקרה. לתת הקבוצה יש הווי, תכונות וסגנון המיוחדים לה ועל החוקר להסביר אותם.

תת התרבות העבריינית היא בלתי תועלתית, זדונית ושוללנית. קיימת הנחה כי גניבה היא אמצעי למטרה, מבחינה זו הגניבה היא מעשה רציונאלי ותועלתי אך אין להתעלם מעובדה חשובה בהגדרת הבעיה שלנו, שחלק גדול מהגניבות חסרת ההנעה הזו. אצל קבוצה זו גניבות חסרות שיקולי רווח היא פעילות בעלת ערך המספקת תהילה, סיפוק עמוק ומראה את כוחו וכישרונו של הגונב. אי אפשר להסביר במונחים רציונאליים ותועלתיים מדוע מושקעים מאמצים וסיכון רב ע"י הגונבים בכדי להשליך את החפץ או למסור אותו ללא היסוס לאדם אחר.  בפעולות האחרות שמבצע עבריין מלבד גניבה אין הנעה רציונאלית ותועלתית, בכולן ניכרת כוונה זדונית, רשעות ושמחה לאיד, הנאה מצער הזולת וסיפוק מההתנגשות באיסורים. הכנופיה מגלה איבה חסרת נימוק כלפי הנערים שאינם חלק ממנה וכלפי המבוגרים, איבה זו מוצאת את התגלמותה במלחמת הכנופיות אך בנוסף לכך הם נהנים מהטלת אימה על נערים טובים ומגרשים אותם ממקומות מבלי שייהנו בעצמם במתקנים לאחר מכן, הם משיגים סיפוק מהטרדת האנשים ה"ישרים", הם מתנהגים כך גם בבתי הספר, עליהם להפר את התקנות באופן פעיל, להתנגש עם המורה ודרישותיו, כאן באים לידי ביטוי גורמי השנאה והזדון של בוז וחוצפה, רצון להתגרות, להתנגד וכו'. תת העבריינות היא קוטביות שלילית של הנורמות המקובלות, כלומר היא שואבת את הנורמות שלה מן התרבות הסובבת, הרחבה והופכת אותן על פיהן. התנהגות העבריין היא טובה על פי קנה המידה של תת התרבות דווקא משום שהיא רעה ולא נכונה לפי התרבות הרחבה. גניבה תופסת את המקום העיקרי בפעולות האנטי סוציאליות של הכנופיות אך היא כשלעצמה יכולה להיות מגוונת וכנופיה אינה מתרכזת בדרך כלל בסוג פעילות אחד. אף כנופיה אינה עוסקת בכל סוגי הגנבות אך לא סביר שהיא תתמחה בסוג גניבה אחד בלבד. הגניבה קשורה בדרך כלל לפעילויות נוספות כמו עבירות רכוש, תעלולים זדוניים, השחתה וכו'. עבריינות הנוער ותת התרבות בכלל מרוכזות באוכלוסיית הנערים מהמעמד הנמוך. סוגי הבעיות בהן נתקל בן מעמד נמוך והרקע עליו צומחות הבעיות מהווים מניע מספיק ליצירת תת התרבות הכנופייתית. הפסיכולוג חייב לקחת בחשבון את שילוב הבעיות היחיד במינו לכל אדם כדי שיוכל להבין את התנהגותו של ילד מסוים אך בכדי למצוא תכונות של דפוס תרבותי, החוזרות ונשנות באלפי קבוצות קטנות המפוזרות בזמן ומקום והמתקיימות מדור לדור יש לחפש בעיות משותפות ו מכנה משותף המובילים לכדי ההשתתפות כללית בפתרון משותף. יש לשים לב לתנאים טיפוסיים, חוזרים ונשנים ומשותפים לכל הילדים בני השכבות הללו. תיאורים המנסים להסביר התנהגות בעייתית שמים על פי רוב את הילד בתוך הרקע המשפחתי דלו ועוקבים בעדינות ובפירוט אחר התפתחות יחסיו עם הוריו ואחיו. כל התיאורים הללו נוטים להניח שניתן להסביר את התנהגות הילד כתוצאה ממבנה המערכת החברתית הקטנה הזו, המשפחה, מבלי להתייחס למערכת הגדולה הסובבת אותה. גישת החוקר אינה מקטינה את השפעתה ותפקידה של המשפחה ומייחס לה חשיבות רבה אך יש צורך להדגיש כי התוצאות הנובעות מהשתייכות למשפחה תלויות בעולם החברתי שמחוצה לה, עצם ההשתייכות למשפחה מסוימת ולא רק חוויותיו של הילד בתוכה מהווה עובדה בעלת משמעות להתפתחותו. בתנאים ומצבים מסוימים מתייחסים לילד כחבר המשפחה ונציגה, במידה מסוימת מקומה של המשפחה במבנה החברתי והסטאטוס שלה לעומת משפחות אחרות את סוג החוויות והבעיות שבני המשפחה ייתקלו בהם במגעם עם העולם החיצוני, זו התייחסות למשפחה כאל יחידה במערכת השכבות החברתיות. הכבוד, הערכה, והכוח שייהנה מהם הפרט תלוי במידה רבה בסטאטוס המשפחה אליה הוא משתייך. ככל שילדים מתבגרים יותר הם ממיינים את עצמם יותר, במסגרת ביה"ס ומחוצה לו לקבוצות שהולמות את המעמד החברתי של הוריהם, ההתאגדות הסלקטיבית הזו נובעת במידה מסוימת מההבחנה בתכונות אישיות הקשורות בשכבה החברתית. הילד רואה כיצד הוריו מתייחסים לבעלי יוקרה שונה בחברה ולומד ליצור את אותן ההבחנות שמבוגרים עושים, להשתמש בקני המידה שלהם ולהעריך את משפחתם ומשפחתו ביחס אליהם. כמו כן הוא לומד להכיר ולהעריך את סימני ההשתייכות למעמד מסוים: לבוש וציוד, דירה, אזור מגורים וכו'. בגילאי 11-12 התמצאותו במערכת המעמדות מחודדת למדי. כמו כן הילד לומד מהוריו שישנם ילדים שמותר לשחק איתם ושאסור, זה נעשה לעיתים בהתנגדות הילד, אפליה זו מצד ההורים נעשית על התכונות האישיות של הילדים, אך היא בחלקה גם קטגוריה שלא קשורה לאישיות ומבוססת על גישות מכלילות כלפי משפחות הילדים. מידה מסוימת של התערבות ההורים נחוצה כדי להדגיש את הקווים המציינים דרגות שונות של התקבלות חברתית. הילד חש באותו הזמן גם ביחס המופנה אליו אותו הוא מקבל בבתי אחרים, יש להניח כי נכונותו של הילד לבחור ולהפלות על סמך ההבחנות הנעשות ע"י מבוגרים מפגרת אחר הבנתו אותן. הערכת הילד כפרט אינה מוציאה מאבחנות הסטאטוס, מדובר במערכת סטאטוס של הישג בה ילדים משכבות חברתיות שונות נתונים להשוואה זה עם זה מול שורת קריטריונים אחידים. מערכת זו דמוקרטית כיוון שילדים מכל שכבה יכולים להתחרות זה בזה, הבדלים הקשורים למעמד בנוגע ליכולת ההישג ידחו לתחתית את הילדים מהשכבות המקופחות יותר מכיוון שמתוקף היותם בני השכבה הזו הם חסרים את תכונות האישיות הדרושות להישג. ישנן כמה מערכות קריטריונים הישגיים לשם הערכה דיפרנציאלית של ילדים, להם חשיבות שונה בשכבות חברתיות שונות. ישנן נורמות בהן משתמשים הורים מהמעמד הבינוני (מורים, עובדים סוציאליים כלומר אלו המארגנים את הנופש המודרך) וילדים מהמעמד הבינוני. ילדים מן המעמד הנמוך אינם יכולים להישאר אדישים לנורמות אלו כיוון שהן הנורמות המקובלות על אנשים המנהלים את ענייני הפוליטיקה, החיים הציבוריים, בתחומי כלכלה חינוך ודת, אלו הן נורמות של המייצגים ומסמלים את הציבור המקומי והאומה בכללה איתם הילדים מזדהים. למרות שנורמות אלו אינן מקובלות במעמד הנמוך כמו במעמד הבינוני בני המעמד הנמוך מקבלים אותן ומתנהגים לפיהן. מערכת הנורמות של המעמד הבינוני היא למעשה התגלמות מערכת הערכים האמריקאית השלטת וגם ילדי המעמד הנמוך צריכים להשלים איתן. ההצלחה כשלעצמה היא סימן להשתמשות בתכונות המוסריות שהמעמד הבינוני משדר.

 

סיכום הסטנדרטים המקובלים במעמד הבינוני:

  1. היעדרה של אמביציה מראה על פגם ועל הסתגלות לקויה והיא נחשבת למעלה. הורים צריכים לעודד את ילדיהם להגיע למעמד גבוה משלהם וחובתם היא לגרום לילד לרצות להיות מישהו "חשוב".
  2. האתיקה הנהוגה היא של אחריות אינדיבידואלית, מחייבת עצמאות, מציאת פתרונות לבד. למרות שאתיקה זו גורסת שרוחב לב ונדיבות הן מעלה   היא למעשה מצמצמת את החלוקה עם אחרים אף עם בני משפחה ובייחוד אם זה מפריע להשגת המטרות האישיות.
  3. טיפוח המיומנות וההישגים המוחשיים מוערכים במיוחד על ידי הנורמות של המעמד הבינוני, הישג יוצא מן הכלל זוכה להתפעלות, להערכה יתרה זוכה הישג אקדמי ורכישת מיומנות בעלת ערך כלכלי ומקצועי פוטנציאלי.
  4. נכונות ויכולת לדחיית פיתויים של סיפוקים מידיים ופינוק עצמי למען מטרות ארוכות טווח מוערכת במיוחד במעמד הבינוני. חריצות וחסכנות ראויות להערכה.
  5. למחשבה לעתיד, תכנון והקצאת זמן לכל דבר ערך רב.
  6. מערכת הערכים של מעמד זה מעודדת ומתגמלת טיפוח רציונאלי של נימוסים ואישיות נעימה. חשיבותם של יחסים מקוטעים, זמניים וחולפים גדולה מאוד, ההימנעות מיצירת אויבים היא חיונית ממש.
  7. האתיקה של מעמד זה מבליטה את הצורך בריסון תוקפנות פיזית.
  8. אין לבזבז זמן פנוי אלא יש לבלותו בצורה קונסטרוקטיבית.
  9. ערכי מעמד זה מדגישים כבוד בפני רכוש, זה כולל את הדגשת זכותו של הבעל על רכושו לעומת תביעותיהם של אחרים על רכוש זה. דגש – יש צורך בהסכמה של בעל הרכוש לפני נטילתו ושימוש בו . חשוב כי ילדים יתרגלו למחשבה בהירה בתחום זה בכדי למנוע בלאגן.

אם מבוגר מעודד נתינה והתחלקות הדגש על פי רוב הוא על נדיבות הנותן ולא על זכותו של הנהנה מהרשות. ההתנהגות המתאימה נרכשת על ידי כך שהילד גדל בעולם בו הדוגמה, ההוראה והגמול הדגישו אותה. חינוכו של הילד נתן לו את המנהגים הדרושים. ההסתגלות קשה כאשר המבוגרים סביב הילד אינם מדגימים את הערכים ואינם מאמנים את הילד במיומנויות הדרושות. ילד מהמעמד הנמוך ימצא כי האתיקה של המעמד הבינוני אינה מושרשת בהוריו ובשכונתו. אם קיימת בילד אמביציה סביר שישאף לעבודת פועל המוכרת כעבודה טובה אך הערכה זו אינה כגשר לעבודה טובה יותר מזו. בני המעמד הבינוני תמיד ערים לסיכויי עלייה והתקדמות, תכנון וחשיבה לעתיד יבלטו לעיני ילד מהמעמד הבינוני יותר מאשר לילד מהמעמד הנמוך. במעמד הנמוך שוררת אתיקה של הדדיות, כלומר נכונות לפנות לעזרת קרובים, לשאוב ללא רגשות אשם מאמצעיהם ובנוסף לכך גם רגש ההתחייבות לתת ביד רחבה כאשר אחר צריך עזרה.  נראה בד"כ כי בן המעמד הנמוך תלוי בקבוצותיו הראשוניות ומרגיש יותר בבית בתוכן מבן המעמד הבינוני, הוא נמנע מיחסים מקוטעים, ספונטאני יותר ואינו מרסן את רגשותיו באותה מידה, הוא נותן ביטוי גלוי יותר לדחפיו האגרסיביים, קשה לו לשחק תפקידים שאינו מזדהה איתם. בעולם המעמד הבינוני שפת החלקלקות והפיקחות, ההופעה והאישיות הם חשובים ביותר למי שרוצה להתקדם ולהשתמש באחרים על מנת להקדם את מטרותיו, לבן המעמד הנמוך סיכויים קטנים יותר לפתח ולהעריך זאת. הילד לא יצליח להפוך את הנורמות לנכסיו ולהתאים עצמו אליהן בקלות ובאורח טבעי.

בעיות ההסתגלות ממלאות תפקיד חשוב בהיווצרות תת התרבות העבריינית . בן המעמד הנמוך שותף לסטאטוס החברתי של הוריו ולכן הוא מתחיל את המרוץ בעמדה נחותה במידה ודעת בני המעמד הבינוני חשובה לו ויש לתאר כי יתעוררו בו רגשי נחיתות אולי טינה ואיבה.

הבדלים בין צעירים הם הבדלים אינדיבידואלים בהסתגלות למערכת הנורמות ההתנהגותית לא פחות מסטאטוס ההורים. קיום קני המידה ההישגים מאפשר לילדים מהמעמד הנמוך לעלות מהסטאטוס של ההורים. סטאטוס הישגי נמוך אולי נעים הרבה פחות מסטאטוס שיוכי נמוך, כיוון שהוא מצביע על כישלונו האישי של הילד. בית הספר הוא המקום שבו ילדים מתחרים על סטאטוס לפי קני המידה של המעמד הבינוני, ישנן 3 סיבות מדוע הסטאטוס בבית הספר (במידה והוא תלוי במורה) נמדד בקנה המידה של מעמד זה:

  1. המורה הוא עובד שכיר שתקפידו לטפח את ההתפתחות האישית לפי קני המידה הנהוגים בחברה – של המעמד הבינוני.
  2. כל מורה כמעט משתייך למעמד הבינוני
  3. המורה נאלץ לחבב את התלמידים שמקלים עליו את עבודתו, השקטים והמנומסים ולנזוף באלו המפריעים את שגרת הלימודים. בצורה זו הוא נאלץ להבחין בין תלמידיו, תוצאות המבחנים לדוג' הם קריטריונים עבורו

אריסטו על הדבר הכי טוב שיש

מה מניע את הפעולות שלנו, למה אנחנו שואפים לדברים טובים ומהו הטוב הגבוה ביותר שאליו ניתן לשאוף. אריסטו על מה שחשוב בחיים

ללמוד טוב יותר:

לקבל השראה:

להפעיל את הראש:

להשתפר: