פאריס במאה ה-19: ריקוד הקאן קאן, המולן רוז' טולוז לוטרק והכרזה
ריקוד הקאן קאן: הריקוד שבו הרקדניות מושכות את החצאיות, עם הרמת הרגל שעוטפת את הגוף בעודף של בד כלפי מעלה. אלו נשים שנמצאות במצב של פעולה פיסית מאוד קיצונית. זהו סוג של ריקוד שיש בו הרבה מאוד מטענים ארוטיים. הרקדניות אינן ערומות או חשופות אך יש להן אביזרים שבתהליך איטי היא משילה מעצמה: מספקת רגליים, פותחת ומאפשרת לקהל הגברי להשתלהב ולנסות לדמיין את מה שיש מתחת. הגברים הם ממעמדות שונים. הגבר צופה בהופעה במקומות שנקראים קברט, זה הפך להיות חלק מהוואי התרבות של פאריס.
טולוז לוטרק, הרקדנית לואי פולר
זו הייתה תרבות עממית שהופנתה לקהל נרחב.
רקדניות הבלט של דגה: לא חושפות איברים, מוכוונות לתרבות העילית. הן בעצם רוקדות את הריקוד המקצועי באולמות אליהם מגיעה אוכלוסיה מכובדת משכבות גבוהות יותר. רקדניות הקאן קאן הן אינן רקדניות מקצועיות אלא נשים שבאו לעיר כדי להרוויח פרוטה.
המקום שנתן ביטוי לריקוד הקנקן והעצים אותו: מולן רוז'. עד היום פעילים בו ריקודי הקאן קאן.
המקום הפך למרכז חיי הלילה של מונמארטר. המקום היה מאוד וולגארי. הבעלים שרכש את המקום ניסה להתחרות בלה גאלט והוסיף כמה שיכל על האווירה. המקום נהיה למקום מפגש של החברה הגבוהה של פאריס. הייתה תזמורת. בנה פילים ענקיים מעץ עם בטן פתוחה והבמה עם התזמורת הייתה בתוך בטן הפיל.
במקום הזה ובעיקר במולן רוז' ישב באופן קבוע אומן בשם טולוז לוטרק: הוא היה ממשפחת אצולה- נולד בדרום צרפת, חי באחוזה, והיה מאוד עשיר. כשהיה בן 14 הפסיקו רגליו לגדול והוא נותר נמוך קומה.
הוא פיתח הומור עצמי אחרי שנפצע בתאונה. הוא היה מבלה את לילותיו בברים, שותה הרבה ומבלה עם כל הברנז'ה כי בחברתם הרגיש יותר טוב. החברה הגבוהה לא ממש קיבלה אותו כמו שהוא. הוא היה מבקר קבוע בבית זונות. דרך הבילוי במקומות הללו השיג לעצמו את העבודה המהפכנית והחשובה ביותר והיא האומנות של הכרזה- הפוסטר:- זו הפכה לשפה אומנותית מרכזית.
כרזה
היא אמצעי פרסום. בתקופה זו התפתחו הכרזות המצוירות כאלמנט של הודעות ופרסום.
כבר בימי רומא היה שימוש בכרזות והודעות. באותה תקופה השתמשו רק בחומר כתוב. הבעיה באמצעי פרסום זה היא כי לא כולם יודעים קורא וכתוב, זה לא אטרקטיבי. זה לא משך את העין. לכן האומנות של עיצוב כרזה היא חדשה שטולוז לוטרק הוא אביה.
לקראת הפתיחה של מולן רוז' הבעלים רצה לעצב את ההזמנה. את הכרזה עיצב ז'ול שארה והוא מראה את הכרזה ללוטרק. הכרזה לא עשתה את עבודתה ולכן לימים התחילו להזמין מלוטרק את עיצוב הכרזות. הן נתלו בחזית הבניין.
בכדי למשוך קהל היו כמה תפקידים לכרזה:
- 1. להעביר מידע באמצעים חזותיים. 2. לפתות את הצופה להתבונן בכרזה ובתוך כך לעמוד על תוכנה. 3. להבליט אספקטים ייחודים של הנושא. 4.להשתמש בתחביר חד משמעי ומוכר. . 5. להימנע ממצב ללא כוונה ברורה.
לסיכום: הכרזה צריכה להיות דבר מה שאי אפשר להחמיצו, שפעולתו מיידית ובלתי נשכחת.
לה גולו- אישה שהגיעה מהכפר אל העיר. התחילה את דרכה כרקדנית בקרקס והתקדמה בסולם והפכה לאחת הרקדניות הראשיות של המולן רוז'.
היא היחידה בצבע, בולטת, אבל לא יותר מדי, הקהל בשחור. היא מוארת על ידי פנסי התאורה. הוא לא מצייר פנס אלא מצייר עיגול צהוב ונותן תחושה של הארה. האנשים בקברט הם צלליות והיא בולטת על רקע הצללית, אך לא יותר מדי. לא מסתכלת בפנים ולא בולטת אבל מראה לנו מה היא יודעת לעשות- מרימה את הרגל, רואים את החצאית המסורתית ואת ההנפה של הרגל. התנוחה משאירה מקום לדמיון. הגבר מקדימה: הרגל שלה, כאילו נותנת לו בעיטה בפרצוף. יש פה גבר שמתואר כמו קריקטורה- החצנה של מאפיינים. לוטרק נותן לנו את הפואנטה במבט אחד. כל ערב לה גולו רוקדת את ריקוד הקאן קאן.
צייר גם זונות ורקדניות עם פרצופים עצובים. צייר אותן אחרי שרקדו הולכות הביתה עצובות ובודדות, מושפלות. ניסה ללמד כי בתוך חיי הזוהר האלו יש גם אומללות ובדידות. הכרזות הן כבר לא אימפרסיוניזם, יש יותר דו ממדיות וקצת יותר צבע ופיגורטיביות.
ז'אן אווריל- כולם ידעו כי היא מוכרת עצמה. תווי הפנים בציור
בדימוי מובן- ובצבעוניות חריפה, בקו מתאר מדגיש הוא ממסגר ובכתב כשהוא תמיד חלק מכרזה. אבל, הוא צריך להיות מינימאלי כי לאנשים יש פחות סובלנות לעמוד ולקרוא טקסט. הנבל תוחם את התמונה וממסגר אותה תוך שהוא מבליט סמל פאלי של גבריות- הנבל. קריקטורה של הנגן.
טולוז לוטרק: סגנון
לוטרק אינו שייך לזרם סגנוני כלשהו. הוא אינו אימפרסיוניסט. ההיסטוריונים משייכים אותו לאומנות הפוסט אימפרסיוניזם. זרם אומנותי לא מלוכד 1880-1905. הוא אומן ייחודי שמושפע מאומנים אחרים, אך שפתו ייחודית ואינה מייצגת זרם כלשהו. שפתו הגראפית למשל מושפעת מהדפסים יפניים. זו התקופה שיפן נפתחה אל המערב וההדפסים היפניים הגיעו לאירופה והשפיעו רבות.- שימוש בקו השחור, משטחי צבע גדולים ובתנועות ובתנוחות של הדמויות שבד"כ מוצגות אלכסונית.
על לוטרק יש השפעות גדולות גם מאמני פריז וגם מהיפניים אך שפתו הסגנונית היא גראפית עם קווי מצאר ומשטחי צבע. לכן הוא אינו משייך לשום קטגוריה.
לוטרק, ז'אן אווריל נכנסת למולין רוז': ישנם מאפיינים אימפרסיוניסטים. אווריל מכובדת, לבושה היטב, לא רקדנית סתם, אלא מקצוענית אמיתית.
לוטרק, אווריל עוזבת את המולין רוז': התמונה הזו רחוקה יותר מהדמות, אך מדגישים פה כי למרות כל הפרסום וההוואי אווריל עוזבת את המקום לבדה בלילה עם מבט בודד על פניה.
שילוב דיוקן עצמי, במולן רוז', לוטרק:
לוטרק תיאר היטב את חיי פריז כי הוא חי שם והתייחס לכל מה שקורה שם. הוא צייר את עצמו על יד דודנו סיראון, שדמותו הגבוהה והכפופה מביא סממן של קריקטורה לציור. לוטרק היה מודע מאוד לקומתו הנמוכה והוא מלגלג על עצמו ומציב את הפרופיל שלו על רקע דודנו הגבוה. מדגישים את האיפור והלבוש של הנשים שהיו צבועות באיפור כמו בקירקס.
