היסטוריה פוליטית של זמננו: היטלר והאידיאולוגיה הנאצית
מיקוד התפתחות גרמניה הנאצית סביב אישיות היטלר אינו נכון. אם צריך להגדיר טוטליטריזם שונים – אפשר לומר שבבריה"מ הוא של מפלגה, באיטליה הוא של מדינה, ואילו בגרמניה – נראה כבנוי סביב הפיהרר פרינציפ ואישיותו של היטלר.
ההסבר לכך טמון במיין קמפף – בו נראה שלהיטלר יש תוכנית שהוא הולך ומבצע אותה בצורה די מדויקת עד מלחמת העולם השנייה.
בחינה מדוקדקת של הספר כנגד מה שקרה במציאות, מראה שהיטלר לא מצבע את תוכניתו המתוכננת. זהו רק מדריך כללי בו צצים האלמנטים שאופייניים לנאצים הגרמניים: שאלת הגזע והאנטישמיות למשל. האנטי-קומוניזם. אך יש שם אלמנטים אחרים שבסופו של דבר נמחקו. מעולם לא הייתה תוכנית הומוגנית ליניארית לגבי שאלות אלה, והן התפתחו עם עליית הנאצים לשלטון והיכולת שלהם לצבור כוח פוליטי, אח"כ כוח כלכלי, לחסל האופוזיציות הפנימיות והסביבתיות (חוזה ורסאי; סיפוח שטחים שלא היו לפי החוזה שייכים לגרמניה וכן הלאה).
בנוגע לשאלת הגזע –דיברו במושגים גרמניים קודם כל, אח"כ אירופיים ועולמיים לבסוף. הפתרון הסופי נבנה כתוכנית בתוך המלחמה, מעובד בועידת ונזה, שלב די מתקדם של הנאצים בשלטון. אף לקראת הסוף. בשלבים הקודמים היה שלב של "אנטישמיות פתוחה"; אח"כ נסיגה, כי שר הכלכלה הגרמני, היה אותו איש שהציל את גרמניה ב-23 מהאינפלציה – כאשר רצו להפעיל הנאצים מדיניות אנטי-יהודית בפן הכלכלי – שך, השר, עצר את היטלר, והסביר לו שהניסיון לצאת מהמשבר הכלכלי יפגע קשות אם יפגעו ביהודים. היהודים החזיקו חלק גדול מהמדיה, אך גם חברות רבות, בתי הכולבו הראשונים, תעשיות שונות. היה מעלה משמעותית את רמת האבטלה, כשמטרה מרכזית של המפלגה הנאצית הייתה למגרה.
אחרי כן, ישנה השאלה של חוקי נירנברג. אלו היו מכה אנושה על יהדות גרמניה. חלק מהיהודים הגרמנים היו פטריוטיים ביותר. אך מעולם לא הייתה אפשרות שהיהודים יתחברו ללאומיות הגרמנית – שהייתה אנטישמית מיסודה. בכל זאת, היהודים התחברו ללאומיות הגרמנית.
אותם חוקי נירנברג – ישנם בהם חוקים שמאפשרים ליהודים להגר. חלקם אף עם רכוש. התוכניות ערב מלחמת העולם השנייה היו לסלק את היהודים מאירופה –תוכנית מדגסקר למשל. לאחר מכן, עם כיבוש פולין ואח"כ בריה"מ, עם המלחמה, ועליית הטונים של הנאציזם מאוד גבוה, בשל הצורך לגיוס פוליטי (שהתגבר ככל שהמלחמה גבתה מחיר גבוה יותר) – אז מגיעים לרעיון הפתרון הסופי, בצורה הסופית שלו.
כלומר, הסיפורים כיצד הדברים הללו התפתחו – הם תלויי נסיבות פוליטיות ואחרות. לא שלקחו את מיין קמפף ופשוט ישמו אותו .
היטלר כפוליטיקאי ואדמיניסטרטור
כפוליטיקאי, היטלר היה בעלת יכולת רטורית יוצאת מהכלל, והיו סביבו אנשים שלימדו אותו כיצד להשתמש בתקשורת ההמונים המודרנית. התעמולה הנאצית פעלה רבות וגייסה את ההמונים.
השתמש רבות בקולנוע, ברדיו, באסיפות המוניות ותהלוכות וכו'. (פיומה).
וולטר בנג'מין, אסכולת פרנקפורט (ניאו-מרקסיסט): כינה את הנאציזם הגרמניה כ"אסתטיזציה של הפוליטיקה" – עם האמצעים הגרמניים והיכולות הגרמניות הביאו זאת לדרגת אומנות. יצרו תחושה של עוצמה, מאוד עזר בגיוס אנשים ובשמירת מתח גבוה (במהלך המלחמה וכו').
אדמיניסטרציה– היטלר היה אסון. בגלל העקרונות הפוליטיים האוטוריטאריים, ובכיוון שהוא כנראה האמין בפיהרר פרינציפ (לגבי עצמו כמובן), מאוד דאג לכך שלא יהיו מוקדים מוסדיים במדינה שיוכלו להתווכח איתו. לכן השיטה הייתה, שלצד מיניסטריון החקלאות למשל – יש גם ארגונים נאציים, ואז ישנה מועצה. ההחלטות של היטלר התקבלו בישיבות בהן היו מעט מאוד אנשים, כשהוא מדבר אחד על אחד – כלומר אין מקום לטכנוקרטים, אלא ליס-מנים בלבד, אין מקום לדיון.
עניין נוסף: היטלר קיים ישיבות ממשלה עד 38'. מאז ואילך אין ישיבות כאלו – הוא התנהל מול כל אדם בנפרד, בשעות עבודה הזויות (השפיע גם כן).
בכל זאת, המבנה המוסדי של גרמניה תחת היטלר היה חזק מאוד ועבד מאוד ביעילות.
