היסטוריה פוליטית של זמננו: מגמות אידיאולוגיות בצרפת ובבריטניה בראשית המאה ה-20

היסטוריה פוליטית של זמננו: מגמות אידיאולוגיות בצרפת ובבריטניה בראשית המאה ה-20

היסטוריה פוליטית – סיכומים

סיכומים אקדמיים

צרפת ומשפט דרייפוס

המשפט העלה לא רק שאלות של אנטישמיות, אלא גם שאלות לאומיות חשובות ביותר.

רקע: אלזס ולורין היה שטח שהיסטורית – לא ברור למי הוא שייך – ובינתיים כבוש על ידי הגרמנים, מבחינת הצרפתים. דריפוס היה קצין שם.

כמו כן, עולה שאלת האזרחות ההסכמית –מערכת של זכויות וחובות שקושרת בין האדם למבנה הפוליטי. אנשים רבים בצרפת עודמים נגד דרייפוס, שטוענים שבגלל היותו מי שהוא, הוא אינו יכול להיות אזרח, כי האזרחות היא שאלה אתנית, דתית, היסטורית. מוריס ברק: לדעתו מי שאין לו קשר של קברים ואדמה לא שייך לאומה הצרפתית. זהו עניין מאוד מרכזי, אף בלי להזכיר את שאלות הבגידה וכו'.

כנגד כך עומד מחנה רפובליקני, בראשו ז'ה-ז'ולה, שברקע תפיסתם התפיסה הרציונאלית של המהפכה הצרפתית. לפיהם, האדם יכול לבחור אם להשתייך לרפובליקה, שהאנשים עצמם בונים.

העניין הזה מסמל מלחמה תרבותית –פוליטית שחוצה את ההיסטוריה האירופית לכל אורך המאה ה-19 וה-20. מלחמת העולם השנייה– מלחמה בין אלה שאימצו את עקרונות ההשכלה והמהפכה הצרפתית, לבין אלה שדחו אותם ביום הראשון. זוהי הפרשה האמיתית מאחורי דרייפוס, ובלעדיה לא ניתן להבין את כל העניין מאחורי פרשת דרייפוס, ואת הרמה בה זעזע את צרפת. הנקודה האנטישמית היא נקודה שולית ביותר לעומת זאת.

בסופו של דבר ניצח המחנה הרפובליקני, וב-1905 היה לכן ניתן להפריד בין דת ומדינה בצרפת.

בבריטניה – הבעיה הזאת אינה קיימת. הבעיה הקיימת בבריטניה היא שאלת מלחמות הדת בבריטניה, שהסתיימו זה מכבר, אך הופיעו בצורה חדשה בפרשת אירלנד. הפרשה לא עסקה רק בלאומיות, אלא יש שם שאלה מאוד ברורה –בריטניה הרשמית האנגליקנית (האנגליקנים אינם ריאקציונרים כלל, דווקא), כנגד הקתוליות, המזוהה עם הלאומיות האירית.

בנוסף, היו לחצים מלמטה שהולכים ופותחים את המערכת הפוליטית הברית. מרקס לדוגמא עבר לאנגליה כי המערכת הפוליטית שם היתה פתוחה יחסית. אולם, המרקסיזם לא הצליח אך ורק בבריטניה (בניגוד לכל מדינות אירופה האחרות) – מכיוון שהתפיסה המרקסיסטית של לאומיות פועלית עומדת בסתירה עם הלאומיות הבריטית האימפריאלית, וכן רעיון המהפכה עומד בסתירה מובהקת למסורת הפוליטית הבריטית, שנטשה את המהפכות לפני מאות שנים, לאחר האנדרלמוסיה שהיתה שם.

מבחינת התקדמות תעשייתית, בריטניה היתה מתקדמת ביותר, לפחות בתקופה שלקראת 1900 – אז הייתה אחרי מהפכה תעשייתית מתמשכת, וכל ענייני הסוציאליזם כבר קרו שם . השאלה הגדולה – האם מדינה שהפכה מהפכה תעשייתית כזאת, ויש בה מעמד פועלים כה גדול, איך זה שאין בה תנועה מרקסיסטית ראויה לשמה?

הפתרון הוא, שבאנגליה צמח סוציאליזם אחר, שאחד משרידיו נמצא היום ב- London school of economics – סוציאליזם פביאני, מתון, התפתחותי, שמתאים לתרבות הפוליטית הבריטית. מעלה רעיון שאח"כ ילקח על ידי ברנשטיין הנחשב למייסד הסוציאל-דמוקרטיה התפיסתית. למד מהפביאנים שאם הדמוקרטיה מתפתחת ומגבירים את זכויות הבחירה וההיבחרות, אין צורך במהפכה כי השלטון יפול בידי מפלגה פועלית ממילא. באמת, ב-1895 יש labor party, ולא הרבה מאוחר מדי מנהיגה הופך לראש ממשלה – התיאוריה עבדה למעשה. (היו אז בעיות עם המשבר של 1929). כל אלה מסבירים במידה רבה למה אין אלימות פוליטית, מהפכה ומרקסיזם מהסוג שמרקס חשב שיהיה בבריטניה. אומנם יש הפגנות, אך הן נעשות בתוך הקנון הפוליטי הבריטי, לפיו בסופו של דבר יהיה חוק והרפורמה תתרחש – בעוד שבצרפת זה עובד אחרת לגמרי.

ללמוד טוב יותר:

לקבל השראה:

להפעיל את הראש:

להשתפר: