פילוסופיה יהודית של ימי הביניים: ריה"ל

(1)   ריה"ל (רבי יהודה הלוי), 1075 – 1141

 

ריה"ל מגיב לפילוסופיה אריסטוטלית ולכן נדמה שהוא מגיב לרמב"ם שמושפע ממנה אף שריה"ל קודם לרמב"ם. חי בתקופת הרקונקוויסטה, מתח בין מוסלמים לנוצרים, היהודים סובלים באמצע. מבקש להסביר את ערכה של היהדות ומדוע על אף היותה הדת הנעלה היא "הדת המושפלת". בפני – "מינים" (כנראה קראים, החיבור השלישי בספר הוא עצמאי, כנראה בו התחיל את חיבור "אמונות ודעות"), הדתות המונוטאיסטיות, הפילוסופיה (בעיקר).

ריה"ל מכיר פילוספיה אריסטוטליתאלפארבי, אבן סינא, אבן באג'ע – וכן כלאם, נאואפלטוניזם, מיסטיקה ערבית (כיוונים סופיים). המסגרת הספרותית של חיבורו היא בהשראת אירוע היסטורי –  חליפת מכתבים בין אבן שפרוט למלך כוזר, ומשמשת כאמצעי רטורי. עלילת הסיפור […].

נקודות לתשומת לב באשר לספר ולתכניו –

א.      נקודת המוצא היא "כוונתך טובה, אבל מעשך אינו רצוי".

ב.      את הפילוסוף ריה"ל הנפיץ, הוא לא קיים בסיפור המקורי על מלך כוזר.

ג.       אופי הדיון בספר הוא דיאלוגי, ייתכן בהשפעת אפלטון, מייצר אסוציאטיביות וחוסר העמקה בנקודות מסוימות.

 

שני פרמטרים –

א.      תכנים – אין זהות, הדת משיגה תכנים שהפילוסופיה לא יכולה להשיג ולא יכולה להוכיח. ריה"ל דורש מהפילוסופיה להצטדק בפני הדת, למרות שהוא קיבל תכנים מדעיים ופילוסופים מסויימים ואף חיבר את הפירוש ל"ספר יצירה" שהוא חיבור פילוסופי. הוא מותח קו בין שני התחומים ונותן עדיפות לדת. דוחה את תורת השכלים הנבדלים וחלקים מתורת האלוהות האריסטוטלית. ריה"ל רואה את הפילוסופיה כדרך חיים להשגת תכלית אנושית אבל תכלית זו תושלם רק על ידי תכני הדת.

ב.      מקורות ההכרה – מסווג את הדת כמקור הכרה שמקורו בחוש, כניסיון –

(1)   מעמד הר סיני.

(2)   נבואה ומופתים לאימות נבואה, בחירת ישראל.

(3)   אירועים היסטוריים – יציאת מצרים כדוגמא לבחירת ישראל.

 

לריה"ל יש קטע לאומי: הוא מבליט בדיוניו את האומה, ארץ ישראל, שפה עברית, האל הוא אל היסטורי. מההיבט הזה של הדת טוען ריה"ל שלישראל אין צורך בפילוסופיה שמסתמכת על היקש, יש לה מקור הכרה טוב יותר, הוא הדת שלאמיתותה הוא טוען גם באמצעות תוואתור.

ריה"ל טוען לסתירות אצל הפילוסופים ומסביר אותן בחולשת החקירה השכלית. בניגוד לרס"ג שמדגיש את מקומה של הדת לצד מקורות ההכרה, ריה"ל מדבר על מקורות ההכרה כדי להדגיש את עדיפות הדת כמקור הכרה מוצלח יותר.

 

היחס בין הניסיון לבין ההיקש כמקור ידע –

א.      ניסיון נותן ידיעה נוספת. ריה"ל רומז שאל שמושג על ידי הוכחה טלאולוגית, לא יכול להיות אל אריסטוטלי חסר רצון. אל שהוא בעל רצון יכול להיות מושג רק על ידי הדת. התנסות מביאה לרצון להתקרב לאל, לעבודת האל, לנעימות, ל"טעם". טוען שהמדרש של חז"ל על דבר אלוהים לאברהם אבינו "צא מאצטגננות שלך" משמעו "צא מהניסיון השכלי להשגת ידיעה מטאפיזית".

ב.      הניסיון הוא קריטריון של אמפיריה ואם הוא סותר את הפילסופיה, למשל בתורת הנבואה האריסטוטלית של הערבים, הרי שזו בטלה מפניו.

ג.       לא מבטל את ההיקש כליל, אלא טוען ששתי המתודות מבוססות על היקש שנובע מניסיון, אלא שהניסיון הדתי עשיר יותר (מראות הנבואה) מהניסיון שהפילוסופיה מסתמכת עליו.

ד.      הבעיה של הפילוסופיה היא שהחקירה שלה עצמאית, אינה משועבדת לאמת שמוסרת הדת ועל כן מועדת לכשלון (בדומה לטענה של רס"ג). לעם ישראל יש מסורת של תוכן שלא ניתן להשיג בחוש – על הבריאה. לגבי טענת "קדמות העולם" של אריסטו ריה"ל אומר שהקביעה חלשה ונסמכת על יתרונות מקריים. לו היתה לאריסטו מסורת, הוא היה הולך על חידוש העולם.

ה.     היבט מעשי – המצווה מורה על התנהגות מוסרית ודתית אשר יכולה להתברר רק על ידי התגלות. לטענתו (המסלפת מעט) בפילוסופיה זה לא קיים – "כוונתך רצויה, מעשך אינו רצוי". שולל את עמדת הפילוסופיה הטוענת לגאולה אישית על ידי השגת השכל ומדגיש את המעשה הנכון הנלמד מתוך הדת.

ו.        אמונה תמימה רצויה יותר מקבלה על סמך חקירה, אבל אם אין ברירה אז אין. בהקשר הזה הוא מורה את הפרוצדורה הנצחנית של הכלאם, אבל כאמור, לא מתלהב ממנה, יש בה גם סכנה לערעור האמונה.

ז.       ביקורת כלפי הפילוסופיה.

חיצונית – כאשר ניסיון דתי סותר את התורה הפילוסופית היא נדחית מפניו.

פנימית – בפילוספיה יש קביעות שרירותיות, שאינן מוכחות, כמו ארבעת היסודות או האצלה אלוהית שנגמרת בעשרה שכלים נבדלים ולא אינסוף – למה כשאריסטו חושב את עצמו לא יוצא ממנו גלגל?.

פילוסופיה יהודית של ימי הביניים

16 ציטוטים חזקים על שינוי

מהו שינוי? איך משתנים או איך מתמודדים עם שינוי בלתי נמנע? כמה ציטוטים מעוררי השראה ומחשבה על שינוי

סוגי מנהיגות נפוצים

שבעה סוגי מנהיגות נפוצים על פי המחקר בתחומי הסוציולוגיה הארגונית וניהול עסקי.

עוד דברים מעניינים: